עקיצה בעורף: החמאס הרס את הדירה התל אביבית השכורה שלי

נהוג לומר על תל אביבים שהם מנותקים מהמצב הביטחוני. זה, כמובן, לא נכון – ואנחנו חווים זאת על בשרנו בימים האחרונים – אבל אני מבין איך אפשר להרגיש טיפה מרוחקים לפעמים. הנה, באותו יום שבת בו התחילה המלחמה הזאת יצאתי מהדירה השכורה שלי בפלורנטין כדי לבקר את ההורים שלי בלב תל אביב, בדיוק כמו שאני נוהג לעשות בסופי שבוע. דאגתי לקרובים בעוטף עזה, לחיילים שמחרפים את נפשם, אבל גם הרגשתי איזושהי תחושה של "אני בסדר". או לפחות "אני בטוח". ואז התחילו הדיווחים על פגיעה ישירה בפלורנטין, באזור אברבנאל.

כמובן שחשבתי "מה הסיכויים שזה ייפול דווקא על הבניין שלי?", אבל ככל שהדיווחים, התמונות והסרטונים מהאירוע המשיכו לזרום, הגעתי למסקנה שהרקטה נפלה די קרוב למקום בו ישנתי לפני פחות מ-24 שעות. הרקטה נפלה באותו מקום לו קראתי בית בשנה האחרונה, אותו מקום בו לפני כמה שבועות חידשתי עליו חוזה – כי זו באמת דירה נחמדה במחיר די הוגן, ובעל הבית נחמד, וכל כך קשה למצוא דירה בתל-אביב, ולמי יש כוח עכשיו לעבור דירה שוב? עכשיו זה אותו מקום שחסום על ידי העירייה, ומכיל בתוכו כמעט את כל רכושי עלי אדמות.

פחד ותיעוב ברחוב אברבנאל. אזור פגיעת הרקטה. צילום: אספיר איוביוב

הדרך הכי טובה לתאר אותי היא "בר מזל" – מזל שלא הייתי שם כשזה קרה, מזל שלא גרתי בבניין ליד שנהרס לחלוטין, מזל שיש לי הורים שגרים בתל אביב בדירה גדולה מספיק להלין, להאכיל ולהלביש אותי. אני בר מזל שאני עדיין חי, ואין לי באמת על מה להתלונן. אבל… אבל אני רוצה להתלונן – על הדברים הגדולים כמו המלחמה הנוראית הזו והממשלה הכושלת הזאת שמפקירה את אזרחיה, וגם על הדברים הקטנים, כמו זה שאני לא יכול להיות עם החפצים שלי, במיטה שלי, בדירה שלי. אני יודע שזה מטופש, אבל אלו בדיוק הדברים שאתה מתרגל אליהם כאדם בעולם המודרני, ולוקח כמובן מאליו. ואז הם אינם.

ב-"מועדון קרב" מוצג פרוטגוניסט שרואה את הרכוש שלו כחלק ממנו, עד שהדירה שלו מתפוצצת בשליש הראשון של הסרט, והוא מוצא את עצמו לא רק ללא קורת גג ורכוש, אלא גם ללא חלק גדול מהקיום שלו. בסרט זו היתה הדחיפה שהוא צריך כדי להתנתק מהעולם הקפיטליסטי והחומרני שהוא חי בו, ולהקים את אותו מועדון קרב שבשם היצירה. במציאות, אני לא חושב שזה הולך לקרות לי (וגם אם זה היה קורה, לא הייתי יכול לספר לכם על זה). זה מרגיש מוזר לאבד את כל הדברים החומריים שקנית במהלך חייך, כי אתה בכל זאת מרגיש חיבור אליהם: התקליטים שקניתי בחנויות שונות, הפטיפון שלקחתי מדירת שותפים קודמת, הפוסטרים שהשתמשתי בהם כדי להוסיף צבע, החולצות המצחיקות שהיו בארון שלי וסימלו אילו סרטים וסדרות אני אוהב. הם כולם נהרסו, או נמצאים כרגע מחוץ להישג ידי עמוק בתוך דירה שלא ברור מצבה עד שהעירייה תפתח את הכניסה לבניין.

רגע, זה לפני או אחרי הטיל? הדירה ההרוסה של יונתן עמירן. צילום: יונתן עמירן

זה גם מוזר להיות עצוב על דירה שאף פעם לא באמת הייתה שלי. היא דירה שכורה כמובן, כמו מרבית הדירות בתל-אביב. בשונה מכל הרכוש שאיבדתי, זה אפילו לא דבר שבאמת היה בבעלותי. אבל עדיין, זה המקום לו קראתי בית כבר שנה, ויש לי הרבה זיכרונות משם. אני מקווה שכבר הבהרתי שיש הרבה אנשים במצב הרבה-הרבה-הרבה יותר גרוע ממני. אם אתם רוצים לעזור, יש הרבה דרכים לעשות זאת – הרבה מקומות לתרום כסף, אוכל, ציוד, מקומות להתנדב, מקומות לעזור באריזות. אני סתם עוד תל-אביבי מנותק שצריך לגור בחלק אחר של תל-אביב לתקופה מסוימת, אבל האירוע הזה בהחלט גרם לי להבין כמה מהר יכול להשתנות המצב שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כמה מהר החיים המשעממים שלי כחצי-מובטל בדירה קטנה בפלורנטין יכולים להיראות זוהרים, כשאני פתאום מאבד אותם, וכמה מזל באמת יש לי – בלי ציניות. טוב, אולי עם קצת ציניות. בכל זאת – אני תל אביבי.