זה כנראה הבשר הכי טוב שאפשר למצוא בישראל. והוא גם עולה ככה

בצפון תל אביב, ברמת החייל
מגישים שם מנה, שיוצאת מן הכלל
וכל מי שטעם, יזכור לעולם
הבשר מצוין, אבל הרוטב מושלם
הוא מושלם הוא מושלם, הוא מושלם הוא מושלם

לא ברור לי בכלל איך מתחילים לכתוב על הדסון. כלומר מאיפה מתחילים. אתה רק אומר הדסון וישר בום! מופע זיקוקי דינור אסוציאטיבי מתפוצץ לך במוח. עכשיו לך תבחר במה להתמקד. המסעדה הכי טובה בתל אביב שמצפון לירקון. הבשר שהוא הדבר הכי קרוב לניו יורק שאפשר למצוא כאן, גם באיכות, אבל למרבה הצער גם במחיר, שלקרוא לו שערורייה זו מחמאה. הדיינר המשודרג הכי מוצלח שהיה כאן מאז שהדיקסי שכחה שהיא הדיקסי. המקום הכי מוצלח לצהריים ברמת החייל. "סטייק אמיתי אוכלים רק בהאדסון". יש כל כך הרבה אפשרויות. אין ברירה, אלא לעשות את מה שאבא של הרשל'ה היה עושה – להתחיל בחלונות.

"חלונות ניו יורק – סינטה רוטב טופי יפני". זה מה שכתוב בתפריט. למעשה, זה לא כל מה שכתוב בתפריט. מצוין גם המחיר. 82 ₪. למנה ראשונה. זה תמחור שלרוב לא הייתי עובר עליו בשתיקה. והנה נמצא המקום שבו הנתון הזה לא רלוונטי. נקודה סינגולרית שבה המושג "וליו פור מאני" מקבל ביטוי גולמי (עם קרסט מהאגדות). יותר מזה – הייתי בהדסון בערך 20 פעם בשנים האחרונות. בכל אחת מהן הזמנתי לפחות מנה אחת של חלונות. בחלקן שתיים. הייתה אפילו פעם אחת שיותר. רק השבוע, כשהתחלתי לכתוב והלכתי לצילום התפריט כדי להעתיק את הטקסט, שמתי פתאום לב למחיר. וזה לא עושה לי כלום. רק רצון ללכת ולהזמין את המנה שוב.

אז שוב חזרנו לתפריט. "סינטה רוטב טופי יפני". 4 מילים שמחביאות יצירת אומנות קולינרית. שילוב סינרגטי בין חומר ורוח (או במקרה הזה בין סטייק ורוטב חמאה מתקתק). מעטות המנות שמצליחות רק בשם שלהן לספר כל כך מעט, ועדיין להיות מדויקות כמו כל כך. קודם כל ויזואלית. נתח הסינטה מוארך (מה שנקרא חיתוך ניו יורק, ומכאן השם, כמובן) שנצרב באופן מושלם מכל הכיוונים ואז נפרס לפרוסות דקות שנראות כמו חלונות.

וזה ממשיך בביס. כל פרוסה בפני עצמה היא חלון לאושר. מסגרת קריספית שמתפצפצת בפה ומיד אחריה בשר מדיום רייר שממש נמס על הלשון. וכל העונג הזה, שבכל מקום אחר היה בצדק לגמרי הכוכב המרכזי, הוא רק שחקן משנה למה שהוא בלי שום ספק אחד הרטבים הכי טובים שיצא לי לאכול בחיים. שזה אירוני, כי הוא מבוסס על כמויות חמאה שרק מסיבות פוליטיות לא מוכרזות כאסון קרדיולוגי. מצד שני, אם כבר למות בגלל רוטב, אז שזה יהיה הרוטב הזה.

לכאורה מדובר ברוטב שהוא הקלישאה הכי שחוקה בספר המתכונים. קח מלא חמאה, תוסיף חמוץ (כאן זה יוזו), אוממי (סויה) ומתוק (דבש). זהו. אין שום דרך שרוטב כזה יכשל. גם בנקודה הכי נמוכה שלו מדובר באירוע ממכר. אבל כשאתה לוקח חלון בשר, מנגב איתו את הרוטב ומכניס לפה, אתה מבין שיש כאן משהו אחר לגמרי. פשטות שמבוצעת באופן נפלא. כאילו מישהו לקח את הקלישאה ועשה לה פינוי בינוי, הרס אותה ובנה במקומה יצירת פאר, מהסוג שכותבים עליו שירים. או יותר נכון מהסוג שאתה מבקש שיביאו לך בקערה קטנה עם המנה העיקרית, בשביל שיהיה במה לטבול את הצ'יפס.

סטייקהאוס ניו יורקי מהליגה הראשונה. הדסון (צילום: יחסי ציבור)

עכשיו, כשאנחנו כבר לא על בטן ריקה, בואו נעשה את זה מסודר: על הנייר הדסון היא מסעדה. בפועל היא הגרסה הקולינרית של תאומים סיאמים. שתי מסעדות, שחולקות כמעט הכל – חלל, מטבח, תפריט, שירות נהדר –  אבל למרות זאת מצליחות לספק שתי חוויות אכילה שונות לגמרי.

קודם כל מדובר בדיינר הפרוגרסיבי הכי טוב בישראל (אל תתרגשו אם לא הכרתם את הביטוי, הרגע המצאתי אותו). בישראל אין דיינרים אמיתיים, בעיקר כי אין פה באמת דרכים. אנשים אולי מבלים שעות על הכביש, אבל זה לא בנהיגה אלא בעמידה בפקקים. מה שצמח בישראל הוא גרסה משודרגת ויוקרתית של הדיינר. תשכחו ממפות פלסטיק משובצת ומלצרית אדישה עם קנקן קפה דלוח. הדיינר הפרוגרסיבי הישראלי חי בתפר שבין הדיינר לבראסרי. אוכל בסיסי שמבוצע ברמה גבוהה באווירה משודרגת (והמחיר? עוד נגיע לזה). ואף אחד לא עשה את זה טוב כמו חיים כהן בדיקסי. עד שהגיעה הדסון.

בכובע הדיינר שלה, הדסון מספקת את הטוב שבכל העולמות (לא באמת כל העולמות, אחרת גם היו מסכים שמשדרים ספורט). היא מאפשרת להנות מאוכל פשוט יחסית, במעטפת של מסעדת יוקרה. המקבילה הישראלית של לאכול פיש אנד צ'יפס במסעדה עם כוכב מישלן. היא מוכיחה שבשביל המבורגר טוב –  וההמבורגר בהדסון הוא אחד הטובים באזור – לא צריך להתפשר על התנאים. וזאת לא רק מפית בד לבנה לברכיים. כמה עוד מקומות בישראל פיתחו גירסה נטולת גלוטן של הלחמניה שלהם, שהיא כל כך מוצלחת, עד שגם אנשים שאוכלים גלוטן מזמינים את הגרסה הנטולה?

ואם כבר המבורגרים – בואו נדבר על ה"חוק וצ'דר". למרות שלקרוא לזה המבורגר זה קצת דאונגרייד. זה המבורגר ששידרגו אותו לביזנס. המבורגר מנתחי סטייקים, עם בייקון טחון, עוד קצת בייקון מלמעלה, שכבה של צ׳דר וכרוב כבוש (וזהירות עם המשפט הזה, כי אם מקריאים אותו בקול 3 פעמים מתחילים לרייר. אל תשאלו איך גיליתי). התוצאה היא שלמות בלחמניה (שהיא בעצמה מושלמת).

דיינר פרוגרסיבי אומרים לכם. המבורגר של הדסון (צילום: דן פרץ)

הכובע השני של ההדסון הוא סטייק האוס ניו יורקי מהליגה הראשונה. וגם כאן הוא מספק את הסחורה באופן כמעט מושלם. הנתחים המיוחדים של ההדסון, אלו שלא מופיעים בתפריט אלא מוצעים על ידי המלצרים, הם ככל הנראה הסטייקים הכי טובים שאפשר למצוא היום בישראל. פה זה כבר לא שידרוג לביזנס. פה אנחנו כבר מדברים על מחלקה ראשונה בואכה מטוס מנהלים פרטי. זה המקום שבו קלישאות על בשר שנמס בפה מתממשות (ואז, באופן אירוני, נמסות בפה).

האיכות של הבשר, אופן החיתוך שלו, העשייה המדוייקת – זה מטבח עילי ברמה הגבוהה ביותר. הטי-בון, הלונג איילנד, הדלמוניקו. אלו שמות שכל מי שאוהב בשר רוצה להכיר. ביסים מהסוג שגורם לך להאנח מעונג. בפעם הראשונה שאכלתי את הטי-בון, אשכרה היו לי דמעות בעיניים (למרות שיתכן שהן היו פחות מהתרגשות ויותר מהתובנה שזה הולך להיות אירוע כלכלי דרמטי).

ואחרי כל הקומפלימנטים, אחרי האוכל הנהדר (ברור שבמבחן האדם הסביר אין סיבה להזמין שרימפס בחמאת שום במסעדת בשרים, ועדיין, אל תוותרו על השרימפס בחמאת שום). אחרי הבשר שזכה בצדק למעמד מיתולוגי. אחרי המחמאות על שירות מדויק ומתוקתק (קשוב אבל לא מעיק, ידידותי אבל לא מסתחבק). אחרי ההנאה מהאווירה האלגנטית – כאילו המזגנים מזרימים קפסולות של אוויר מחו"ל –  שמצליחה לשמור על נינוחות לא מתיימרת, אחרי כל זה יש פיל בחדר. או במקרה הזה פרה. והיא חולבת מזומנים.

הדסון היא מסעדה יקרה. בנקודות מסוימות אפילו יקרה מאוד. ובנקודות ממש מסוימות, אפילו יקרה באופן שגורם לאי נוחות והשארת טעם מריר (אבל עדין) בפה. כדיינר (לא תפס הפרוגרסיבי, אה?) הדסון היא הגילטי פלז'ר המושלם. מקום שאתה הולך אליו כשבא לך לפנק את עצמך. קצת כמו ללכת לאולם VIP בקולנוע. לקנות לעצמך שעה וחצי של הביוקר. המקום המושלם לנסות ולסתום את החור בנשמה של מי שנאלץ להגיע לרמת החייל בתדירות גבוהה מהרצוי (כלומר להגיע לרמת החייל). מקום שהוא יקר אבל לגמרי שווה את הפרמיה שאתה משלם.

כסטייק האוס הסיפור קצת יותר מורכב. בעיקר כי הוא הרבה יותר יקר. ברור שמדובר בבשר אדיר. ברור שאם הייתי יכול הייתי מוכן לאכול סינטה 1.2 קילו כל יום. על העצם. הבעיה שבעולם האמיתי קשה להתעלם מהעובדה שהרגע הזמנת סטייק בסכום שמאכיל משפחה במשך שבוע. שלא משנה כמה שנים יישנו את הבשר וכמה טוב צלו אותו וכמה אנשים אכלו ממנו, 700 ₪ לסטייק זה מחיר שערורייתי. אבסולוטית. ויש גם את העניין שהמלצרים שמספרים לך על הנתחים לא יגידו גם הם עולים אם לא תשאל. וכבר היו לנו שם כמה הפתעות, בימים כשעוד התביישנו. מצד שני, אם אין לך עמוד שדרה מוסרי (או שמצאת מישהו אחר שישלם על הארוחה) זאת הולכת להיות חוויה שמיימית. אתה מוכר את נשמתך לשטן ומקבל בתמורה את הביס המושלם. אל תשאלו איך גיליתי.

★★★★★5 כוכבים לדיינר, ★★★★4 כוכבים לסטייק האוס (וזה רק בגלל המחיר. אחרת 5 קללל)
הדסון, הברזל 27, ראשון-שבת 12:00 – 23:30, 03-6444733

חלונות ניו יורק 82 ₪
שרימפס בחמאת שום 62 ₪
האדסון בורגר – 82 ₪
חוק וצ'דר – 114 ₪
נתח דלמוניקו 700 גרם – 385 ₪