וואו, שיגעון: "הזמר במסכה" הגזימו לגמרי עם ההתלהבות מעצמם

הפרק הראשון לעונה השלישית של "הזמר במסכה", ריאליטי הדגל (איך?!) שקשת מעמידה מול הישרדות, התקבל בתדהמה. לא, לא מהקהל – אלא מהשופטים והמנחה, שלאורך כל הפרק לא הפסיקו להתפעל, להתרשם, להתרגש, להתפלץ ולהתרק על המסך במילות הפתעה והתרשמות. מהמסך נשמעו לא מעט קריאות של "אמאל'ה", "וואי", "ווהו", "יואו", "אמייזינג" וכמובן "אני לא מאמין", אבל היתה רק מילה אחת שיכולה לבטא מה שהרגישו האנשים הנוצצים על המסך לנוכח מראה הסלברטיז בתחפושות פורים מושקעות וביצועי קריוקי בינוניים – וואו. מילה כל כך יפה שמבטאת כל כך הרבה, היא בינלאומית, מאוד רגשית, כמעט פילנדרום וכוכבת אוצר המילים של אנשי הזמר במסכה.

באמת? כי בדרך כלל אתם כל כך רגועים. "הזמר במסכה". צילום מסך/ קשת 12

במהלך עשר הדקות הראשונות של הפרק, המילה "וואו", לא כולל הטיותיה, נאמרה לא פחות מ-40 פעמים. בהמשך הפרק היא נוספה כ-102 פעמים נוספות, וכנראה שפספסתי כמה בספירה כי בשלב מסוים זה נהיה רעש לבן. והנה רשימה חלקית מאוד של הדברים שגורמים לשופטי הזמר במסכה – אופירה אסייג, צדי צרפתי, שחר חסון (שבכנות, תרם יותר מכולם), סטטיק, בן אל – והמנחה עידו רוזנבלום, להגיד "וואו": שיר שמסתיים; תחפושת שנחשפת לראשונה; במה שנחשפת לראשונה; אור שנדלק; עידו שר; מישהו זורק שם; קפה נשפך; אופירה צועקת; עידו מכריז שכמעט סיימו להציג את חמשת המתמודדים שבפרק; ההצהרה שהערב יפרדו מאחד מהם (דבר שקרה גם בענה הראשונה); אננס עושה טוורקינג (טוב, זה באמת קצת וואו); ומצלמה נדלקת. וואו.

עדיף להכין שייק. "הזמר במסכה". צילום מסך/ קשת 12

שלא יהיו לכם טעויות – זה לא מקריות. המילה "וואו" היא סמפטום של תכנית שצריכה להוכיח, לעצמה ולעולם, שהיא מרשימה מישהו. שזה אירוע, שמחר כולם ידברו על איך יורם ארבל יצא מן הצפרדע בשירה ומחול לצלילי קמילה קביו ושון מנדס. זה כמובן קשקוש. המופע הקרקסי הזה הוא לכל היותר קוריוז טלוויזיוני זניח, שאלת טריוויה עתידית שאף אחד לא יטרח לזכור. בקרב על הרייטינג קשת אמנם ניצחו אתמול את "הישרדות" (וזה עשוי ואף סביר להשתנות במהלך התקופה הקרובה, בהתאם לטיב העונה של המתחרה), אבל בכל הנוגע לתוכן טלוויזיוני – הזמר במסכה היא גרסה משוכללת, יקרה, צעקנית וצבעונית יותר לדודו טופז מוציא את ציפי שביט בתחפושת חייזר. לפחות אז לא צעקו "מי זה" כשהיא הורידה את המסכה.

בעונה הראשונה של הזמר במסכה עוד היתה לי תקווה. צפיתי בכל פרק (ואף כתבתי ריקאפ), ניסיתי להאזין בקשב רב לקולות הזמרים, צפיתי במימיקות, פיענחתי רמזים וקיוויתי שזה יהפוך לריאליטי קיץ קטנטן ודבילי, בקטע טוב – כמו מקבילתה האמריקאית. אבל ככל שהעונה התקדמה, ככה היה ברור לי את המשחק עצמו זניח, אשליה מוחלטת. הרי הרמזים כל כך מופרעים ומופכים שכמעט ואין איך לנחש לפיהם (למשל: אחד הרמזים שזה יורם ארבל היתה מפת האמזונס של ברזיל, כי ארבל שידר מונדיאל מברזיל) והשירה עמוסה בכל כך הרבה אוטוטיון, ומבוצעת בפלייבק כמובן, עד שאין שום סיכוי לזהות על פי הקול גם אחרי שהסלבז מסירים את המסיכה. אז מה נשאר לנו? תחפושות יפות (באמת), דינמיקה חביבה בין השופטים וגילוי בודד בסוף פרק שיורם ארבל מוכן להיכנס לחליפת צפרדע.

הוא כבר לא יצבע את השלכת. "הזמר במסכה". צילום מסך/ קשת 12

משפטים כמו "יש לי תחושה שהיא מיטה לידי בפילאטיס לפי הרגליים" או "הפעם אנחנו באמת צריכים להקשיב" נזרקים לאוויר כמו אוויר, מסמאים את עיני הצופים לצד תאורה מרצדת, צבעים בוהקים וצלילים כל כך גנרים עד שקשה לקרוא להם ביצוע מוזיקלי. הכל – התלהבות השופטים, הניחושים, הביצועים, הרמזים, המחמאות והשמחה – מזויף מהתחלה ועד הסוף. זיוף אורגזמה טלוויזיונית אחד גדול. הסחת דעת אחר הסחת דעת, ופתאום חלפו שעה ורבע שלא קרו בהם כלום ושום דבר. למעשה, החלק היחיד שבו קרה משהו ממשי היה כשלאופירה אסייג נשפך קפה על המחברת. שעה ורבע של קריאות התפעלות ריקות מתוכן זה כל מה שצריך כדי לייצר טלוויזיה כיום. וואו.

"הזמר במסכה", קשת 12, שבת ושני (נכון לעכשיו)