החולמים: דרור רפאל

בחלומי התדיר, שאותו אני חולם אחת לחודש בערך, אני לא מצמיח כנפיים בסופרמרקט ולא שוחה בים של נחשים, כמקובל. אני ברדיו, משדר, יושב על הקונסולה כמו שאני עושה בכל בוקר, אבל הפעם לא מצליח לי.

בחיים, אני רואה את עצמי כמנצח על השידור. אני שם את המוזיקה, מתחיל לדבר על נושאים, עוצר לפרסומות, מפנה לפינות.

בחלום שלי כלום לא עובד. אני מדבר עם שי אך הוא שותק, אני שם שיר והוא לא מנגן, אני מנסה לצאת לפרסומות אבל המחשב מקולקל. אני שולט על שידור שלא קיים, כמו מנצח על תזמורת שבה שום כלי לא משמיע צליל. שקט.

איור: גפן רפאלי

שקט בשידור הוא כמו מוות. המאזינים לא רוצים לשמוע שקט, הם יעברו לתחנה אחרת. השקט נמשך, אני מנסה לחפש שיר אחר – ואין. מקבצי הפרסומות ריקים. אף אחד לא רוצה לפרסם את המוות. אני נשאר לבד, נלחץ, מזיע, מאבד שליטה. עכשיו זה רק אני והמיקרופון, ואין לי מה להגיד.