ההורים של כולנו אחים: חנוך דאום רוצה שנתאחד סביב הטמטום האנושי

אחת הסוגות שתמיד היו חסרות לי בתרבות הישראלית היא הקומדיה הטהורה – כזו שהיא לא "הסאטירה" כבדת הראש והמצח, ומצד שני, גם לא "סברי מרנן". קומדיות פשוטות, חכמות וריאליסטיות שיודעות לעשות טוב על הלב. ודווקא התקופה הכי מבאסת ועצובה שיש, בסופה של השנה הכי טראגית ושחורה, מגיע ממתק טלוויזיוני אמיתי -"החיים הם תקופה קשה", הסדרה הקומית החדשה של חנוך דאום בקשת, שמבוססת על הספר שכתב.

>> הילדים קופצים רוקדים: פסטיבל "יפו רוקדת" יגרום לכם לפזז לדרום העיר

בראש ובראשונה מדובר ביישור קו עם קומדיות מצלמה אחת, אלו שהוציאו את הסיטקום מהאולפן, ועברו לסטים הרבה יותר מגוונים – בלי צחוק מוקלט ברקע, ועם הרבה יותר חופש אמנותי ורפרנסים. המודעות העצמית והקסם של לארי דייויד פוגשים את הקצב של "רמזור" ו"צומת מילר". גם שבירת הקיר הרביעי והמונולוג הפנימי מוסיפים הרבה לקומדיה.

"החיים הם תקופה קשה" מצליחה להצחיק באמת. היא לא רק שמה עליך חיוך מקרי בדרך לאיזו אמירה שנונה, אלא באמת מסוגלת לגעת בשורש שמצחיק את רובנו – גם אנשים שמעולם לא היו דתיים, כמו עבדכם הנאמן. הכתיבה המשובחת (דאום עם עמרי עמית ואדר מירום) מצליחה "לתרגם" עולם שלא מוכר לרוב הקהל שיצפה בסדרה – עולם הציונות הדתית (אם לקרוא לזה ככה) – למשהו שכל אחד מאיתנו מכיר, חוויות אוניברסליות, שמצליחות בבת אחת גם לתקשר עם הסביבה המקורית של הסדרה, אבל גם להיות רלוונטיות לכל היתר. סוד קסם של כל סדרה טובה, ובטח של קומדיה, שבה המרכיב המרכזי הוא הזדהות.

בלב הסדרה עומד כמובן דאום, שלא מנוסה במשחק, אבל עושה את העבודה מאוד טוב כמעין לארי דייויד ישראלי – דמות אנטי-גיבור שכלום לא הולך לו כמו שצריך. הוא לקח קדימה את דמות הלוזר היהודי הקלאסי, והוסיף עליו את הישראליות. במובן מסוים, טוב שדאום הוא לא שחקן מקצועי – בעיניי זה דווקא מוסיף לאותנטיות שלו. חוץ מזה, גם עלמה זק מרהיבה בתפקיד אפרת (אשתו של דאום), שדווקא מגלמת את התפקיד הקלאסי של "האישה שיודעת הכל", וחכמה פי 10 מהבעל שלה. אין פה משהו שלא נעשה בתולדות הקומדיה והסטנד אפ היהודי (מג'קי מייסון עד דני סביצ'ה), ועדיין זה יוצא חכם, לא חרוש, ובעיקר כיפי לאללה. גם שי אביבי (אחלה קאמבק למסך) מבריק בתפקיד הרב של היישוב, והברקת ליהוק אחת מעולה מגיעה דווקא מאורי ורד – קומיקאי שבעיקר בולט ברשתות, שמפתיע בתור חנוך הצעיר.

וברור מראש שהצקצקנים משני הצדדים לא ממש יאהבו אותה. אפשר כבר כמעט לדקלם בראש את הטקסטים חוצבי הלהבות שדתיים קיצוניים ("ריקוד בפני הפריץ") או חילונים מקצועיים ("הדתה בשידור חי") ידקלמו. אבל אולי זה מה שהופך אותה לכל כך כיפית – היא מתעלמת מראש מהקצוות, ומייצרת משהו שלוקח את חומרי החיים שלנו ועושה מהם קומדיה שיכולה לגעת בכולם. בתקופה די מקוטבת, כשהתחושה היא שכל צד פוליטי מסתגר בד' אמותיו ובי"ד ערוציו, ולכל אחד מאיתנו יש את העיתון, האתר, הרדיו והטלוויזיה שלו שאומרים לו בדיוק את מה שהוא חושב, "החיים הם תקופה קשה" הם משהו שהנפש הישראלית הקולקטיבית היתה צריכה – אמצע. סדרה שחיה בעולם הדתי, אבל גם דואגת להכניס לו בעיטות הקטנות. סדרה עם כבוד גדול לאלוהים, אבל כזו שמסוגלת לצחוק עליו, ברמה גבוהה, ועם המון מודעות עצמית – כמו כל קומדיה טובה.

"החיים הם תקופה קשה" מתכתב עם הדמות של דאום עצמו בחיים שלנו – מי שלשווא מנסה בדרכו לחבר, וחוטף אש משני הצדדים בתגובה. ייתכן שגם הסדרה הזו, שמנסה לדבר לכולם (בערוץ שמדבר לכולם), תיפול על אוזניים ערלות. זה ההפסד שלהם. כי יכול להיות שחנוך דאום, בסדרה שלו, הצליח לשרטט את הקונצנזוס הישראלי החדש: ישראלי שהוא מצד אחד יהודי-דתי, אבל מצד שני כל הזמן מפלרטט עם החילוניות – רגל פה, רגל שם. זה לא מייצג את כולנו, אבל כן מייצג את הרוב. ומעל הכל, האחדות שהסדרה מציעה היא אחדות סביב הטמטום האנושי. העובדה שכולנו – דתיים וחילונים, ימין ושמאל, תל אביב והתנחלות – בסוף לא מסוגלים לפתוח את השמפו בדיוק באותה הצורה. יכול להיות שבכל זאת אנחנו עם אחד, גם אם זה של טומטומים.
"החיים הם תקופה קשה", קשת 12, ימי שני