הסצנה הכי טובה בסרט "החשבון החברתי" מגיעה ממש בהתחלה. אישה בלונדינית עומדת ליד מכונית לצד כביש מהיר בלילה, מתבוננת בטלפון הנייד שלה. זוג שוטרים עוצרים לבדוק מה העניין, ומתפתח דיאלוג מתוח, כשבהדרגה מגיחה מתוך האישה הקארן הפנימית שלה. קארן הוא שם כולל לאמריקאית הלבנה הגזענית, האסרטיבית ובעלת תחושת המגיע לי, שנפוץ ברשתות החברתיות מאז 2020. ה"קארן" מצלמת את השוטרים שחומי העור תוך כדי האשמתם במיני האשמות מצוצות מהאצבע, וברור לנו שהסרטון יהפוך לוויראלי. האישה והשוטרים לא ישובו בהמשך הסרט, ואנחנו נגלה שהתפקיד העלילתי של סצנת הפתיחה המדויקת והחדה הוא כמחולל השראה של הגיבורה. עבור הצופים זאת תזכורת לכך שמה שאנחנו רואים בפייסבוק לעיתים קרובות מוצא מהקשרו, מוקצן ומתסיס.
>> את המלחמה הזו אי אפשר להפסיק: "דו קרב" היא סדרת גירושים מדבקת

ב-2010 יצא למסכים "הרשת החברתית" המשובח של ארון סורקין ודיוויד פינצ'ר, שסיפר לצופים איך רק שבע שנים לפני כן סטודנט נקמני מהארווארד יצר את פייסבוק ובגד בשותפיו. בכותרות הסיום נכתב שלפייסבוק יש 500 מיליון משתמשים, והיא שווה 25 מיליארד דולר. את "החשבון החברתי", המתפקד כמעין סרט המשך, סורקין גם ביים, ואחרי סצנת הפתיחה הוא מספק לנו כותרות עם מספרים הרבה יותר גדולים, שלא לומר מבהילים. העלילה הפעם עוסקת בחשיפה העיתונאית מ-2021 של האלגוריתם של פייסבוק, שתחת הכותרת הידידותית "אינטראקציה חברתית משמעותית" (Meaningful Social Interaction) מפנה משתמשים לקבוצות שנאה. הנושא חשוב ורלוונטי, אך בעוד הסרט הראשון הגיע מוקדם והכין אותנו לעתיד, הסרט השני לא מוסיף הרבה למה שכבר נחשף בהרחבה. זאת בעיה בעיקר משום שבסרט יש יותר אמירה מאשר דרמה אנושית. ועדיין הקצב המהיר תורם לכך שהוא מחזיק עניין לכל אורכו.

התסריט ניחן במבנה דומה לזה של "הרשת החברתית", במובן זה שהוא נע קדימה ואחורה בין סיפור ההדלפה לוול סטריט ג'ורנל, לבין שימוע שנערך למרק צוקרברג (ג'רמי סטרונג). אלא שבניגוד לשימועים הסגורים שתוארו באופן דרמתי בסרט הראשון, השימוע שנערך לצוקרברג בקונגרס ב-2021 צולם ושודר בטלוויזיה וברשתות החברתיות. לכן סורקין בחר להראות לנו לא את האירוע עצמו – שבו, בעקבות מהומות הקפיטול ב-6 בינואר, המולטי-מיליארדר הצעיר נדרש להתייחס לתפקידה של פייסבוק בהפצת מידע מוטעה ודיבורי שטנה – אלא את ההכנה שלו לשימוע, שבמהלכה הוא חושף אמיתות שנזהר מלבטא בציבור.

גיבורת הסיפור היא עובדת פייסבוק פרנסס האוגן (מייקי מדיסון), שהדליפה לעיתונאי ג'ף הורביץ (ג'רמי אלן ווייט) מסמכים פנימיים, ששימשו בסיס לסדרה של תשע כתבות על ההשפעות של שינויי האלגוריתם שהחברה ביצעה ב-2018, ליקויים באופן שבו פייסבוק מתמודדת עם סחר בבני אדם ועם קרטלי סמים, הפצת מידע כוזב בנוגע לחיסונים, השפעת אינסטגרם על בני נוער ועוד. מדיסון מגלמת את האוגן כעכברית חנונית שאוהבת את העבודה שלה ומאמינה בכל מאודה בתפקיד החברתי של פייסבוק. לכן היא מנסה לתקן מבפנים לפני שהיא פונה החוצה. זאת דמות סורקינית טיפוסית (היא יכלה בקלות להשתלב בסדרה שלו, "חדר החדשות"), והיא כל כך שונה מהופעתה זוכת האוסקר של מדיסון כנסיכת ביבים ב"אנורה". כזכור, בסרט ההוא דמותה מנסחת באסרטיביות תובנות קלישאתיות על זכויות של נשים שאותן הרימה מאינסטגרם, וזה מוסיף נופך אירוני להופעתה כאן כאישה שלוקחת אחריות על דלות המחשבה של משתמשים כמו אנורה.

ג'סי אייזנברג דחה את ההצעה לחזור ולגלם את מרק צוקרברג (התפקיד היחידי עד כה שהעניק לו מועמדות לאוסקר), והוחלף על ידי ג'רמי סטרונג, שכבר עבד עם סורקין ב"משפט השבעה משיקגו". בגב מתוח ופנים חתומות סטרונג מעצב את צוקרברג כרובוט לא אנושי, שמופעל על ידי אלגוריתם של רווח בכל מחיר. אחרי שגילם את רוי כהן ב"המתמחה", אני מקווה בשבילו שייקח מנוחה מעיצוב דמויות של שטנים יהודים. ווייט מ"הדב" סימפטי בתפקיד העיתונאי החוקר שבעיקר מחכה שהאוגן תחליט לחצות את הקווים, ותהפוך לחושפת שחיתויות (למרות שהוא מייעץ לה לא לעשות זאת, לטובתה).

כמו תמיד אצל סורקין, הדיאלוגים דחוסים במינוחים מקצועיים (ראשי התיבות MSI נשמעים שוב ושוב לפני שמוסבר לנו במה מדובר), באזכורים תרבותיים ובדימויים שנונים. הם מוגשים במקצב סטקטו ודורשים ריכוז גבוה. הפעם הם מחפים על העדר דרמה אנושית. זה סרט על השאגה האחרונה של העיתונות החוקרת למול מגפת הדיסאינפורמציה של הרשתות החברתיות, וככזה הוא ממשיך את דרכם הקולנועית של "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט" ו"העיתון". הדלפת מסמכי הפנטגון שעמדה במרכז סרטו של סטיבן ספילברג מ-2017 אף מוזכרת כאן כדוגמה ומופת. אבל, כאמור, תיאור העבודה העיתונאית ב"החשבון החברתי" לא מאוד דרמתי.

בסרטו הרביעי כבמאי, סורקין עושה עבודה מקצועית של במאי טלוויזיה, לפני שהטלוויזיה התחילה להתחרות בקולנוע גם מבחינה חזותית. הוא אמנם זימן את ג'ף קרוננוות', שהיה מועמד לאוסקר על צילום "הרשת החברתית", והסרט נראה קצת אפלולי כמו אצל פינצ'ר (אפילו במערכת העיתון התאורה עמומה). אבל השפה החזותית שלו שטוחה למדי. בסופו של דבר חסר הבוקס בבטן שסיפקו סרטים קודמים על משברים בהיסטוריה המודרנית של האימפריה האמריקאית, כמו "מכונת הכסף" של אדם מקיי מ-2015, או אפילו "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" מ-2007 שסורקין כתב ומייק ניקולס ביים. יש כאלה שלא סובלים את הנטייה של סורקין למטיפנות ליברלית המוגשת כמזרקות של מילים. אני בהחלט בעד התסריטאי שכתב את "בחורים טובים" ו"מאניבול", אך נראה שמוטב שיחזור לשתף פעולה עם קולנוענים מוכשרים ממנו.
3.5 כוכבים
The Social Reckoning בימוי: ארון סורקין. עם מייקי מדיסון, ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג. ארה"ב 2026, 112 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מארק צוקרברג
• פייסבוק
• רשתות חברתיות