תושבים יהודים ביפו: דו קיום או התנחלות יהודית?

בבר האנה לולו בעיר העתיקה ביפו בואכה שוק הפשפשים חוגגים דו קיום בניחוח אוריינטלי ועליז. עם כוס ערק על הבר, שנפתח לפני כארבע שנים, נמהלים לאומיות פלסטינית לצד תודעה מזרחית ורגשות אשם אשכנזיים, וכשברקע צלילים פסיכדליים של מוזיקה ערבית עכשווית נראה שביפו באמת מתקיימים חיים משותפים.

אבל הרצפה בבר רועדת מתחת לרגליהם של היהודים והערבים שמרימים לחיי עתיד טוב יותר. רק כמה מאות מטרים דרומה משם, בשכונת עג'מי, קם כעת פרויקט מגורים יוקרתי נוסף שנועד ליהודים בלבד. הצעירים האקטיביסטיים שהיגרו לכאן ממרכז תל אביב וממקומות נוספים מגבשים תוכנית פעולה נגד אינטרסים לאומיים, כלכליים ודתיים שמעצבים את המרחב העירוני של יפו. הם מנסים להילחם במה שהם רואים כחלק נוסף בשרשרת פעילויות ארוכה לדחיקת האוכלוסייה הערבית מהעיר. אך אולי גם הם חלק מאותה בעיה ממש?

האנה לולו. צילום: ענת מרטקוביץ'

ב־30 השנים האחרונות, עם הפסקה קצרה בעקבות מאורעות 2000, עוברת יפו תהליך של חדירת אוכלוסייה יהודית לאזוריה הערביים. המושג "ייהוד" אינו מעיד בהכרח על תהליך אתני מכוון, אך השוק החופשי ויד עירונית נעלמה מביאים לכך שאוכלוסייה חדשה מן החוץ נכנסת אט אט למרחב היפואי, על חשבון זו הוותיקה.

תהליך כזה, שבו זורמת אוכלוסייה "חזקה" הדוחקת אוכלוסייה מקומית "חלשה", מאפיין אזורים מוחלשים בערים מרכזיות רבות בעולם. התופעה מוכרת בשם "ג'נטריפיקציה", והיא מתרחשת בשלבים שונים: תחילה מגיעים בוהמיינים תפרנים הנמשכים לאזור אלטרנטיבי; בעקבותיהם באים יאפים הנהנים מהרב תרבותיות ומהווייב המקומי; ולבסוף מצטרפים לקלחת דיירים עשירים החיים במתחמים מסוגרים ומבודלים. העיריות מצדן רואות בתהליך כלי ל"התחדשות עירונית" – החלפת הבגדים הישנים בכאלה חדשים, לבנים ונקיים.

דירות יוקרה בעג'מי – יפו. אורן זיו

המתנחלים של יפו

ביפו התהליך הכלכלי מורגש היטב, אם כי לפעמים שלושת השלבים מתקיימים גם במקביל. כך לצד פרויקטים יוקרתיים מבוצרים בשכונות עג'מי וג'בלייה הסמוכות לים (המפורסם ביותר הוא פרויקט גבעת אנדרומדה שנבנה אי אז באמצע שנות ה־90) – בשנים האחרונות גם צעירים וסטודנטים ממלאים את אזור רחוב יהודה הימית ושוק הפשפשים. הם ליברלים יותר, מתערים יותר ובעלי מודעות פוליטית, ונהנים מהכנאפה בבוקר ומקריאת המואזין בלילה. תל אביב בשבילם היא הומוגנית, סינתטית, סחית ומשעממת. "עברתי ליפו מתוך הרצון לחיות ביחד", אומרת יעל קריגר, במקור מירושלים. "תל אביב לא מושכת אותי, יש בה משהו מזויף. ביפו אני מרגישה בבית", היא צוחקת.

ובעקבות הצעירים מגיעים גם המשקיעים. אם בעבר דירה ביפו הייתה מפלט פיננסי מטירוף הנדל"ן מצפון, כעת מחירי השכירות מתחילים להשלים פערים עם המחירים בפלורנטין ובמרכז העיר. גם הסחים מהם ברחו הופכים פתאום לשכנים החדשים. אלה כבר אינם מתפשרים על דירות מרופטות בבתים מטים לנפול, ופרויקטים של שיפוץ ממלאים את האזור כדי לספק את ביקוש השוכרים האמידים. יזמי הנדל"ן הגדולים מבינים את הפוטנציאל ואנדרומדות נוספות צצות מבין בתי האבן העתיקים.

אך לתהליך הכלכלי מתווסף ביפו גם רובד לאומי. המאבק על המרחב העירוני בערים המעורבות בארץ מכיל שחקנים אידיאולוגיים, שהמניע הכלכלי אינו עומד בהכרח בראש מעייניהם. ביפו פועל בשמונה השנים האחרונות גרעין דתי־תורני, שמטרתו להקים קהילה ערכית שתפעל בשכונה לקידום ערכי הציונות הדתית והקמת מוסדות חינוך, תרבות ופנאי. אנשי הגרעין אכן מקיימים פעילויות חברתיות וחינוכיות בשכונה, והם טוענים תכופות כי הם מעוניינים בחיים של דו קיום. התושבים הערבים, עם זאת, רואים בגרעין ובפועלו ניסיון ממסדי לייהד את שכונות עג'מי וג'בלייה. קשה להאשים אותם. עם גב כלכלי של החטיבה להתיישבות וקשרים ענפים במפלגת הבית היהודי, ״המתנחלים של יפו" (כפי שהם מכונים בעגה המקומית) יכולים להיות טלית שכולה תכלת בוהקת ומתריסה.

"אני לא מבין את הצורך להראות נוכחות", אומר איברהים אבו שינדי, מנהל המתנ"ס הערבי־יהודי בעג'מי. ״שני שלישים מתושבי יפו הם יהודים, הערבים הם מיעוט". המתנ"ס, שפועל בחסות העירייה, זכה בזמן האחרון בפרס בינלאומי על תוכנית לקידום סובלנות; אך במקביל מתחזקת האחיזה הדתית־לאומית הבדלנית בשכונה. לצד הגרעין ובשיתוף פעולה עמו, פועלת זה כמה שנים ישיבת שירת משה ממש מול המתנ"ס. בקרוב צפוי שלב האכלוס בפרויקט שנוי במחלוקת של "באמונה" – חברת הבית של המפעל ההתנחלותי ביהודה ושומרון. פרויקט זה שווק ליהודים דתיים בלבד במתחם הסמוך לישיבה, ופרויקטים נוספים כבר בקנה. כל עוד אורי אריאל וחבריו יושבים בקואליציה נראה שתזרים המזומנים הממשלתי עתיד להיות רציף.

אורן זיו

איום הערק

הקורבן של התחדשות יפו הוא באופן טבעי התושבים הערבים הוותיקים. אלה נאלצים לראות שילדיהם אינם מצליחים למצוא דירה באקלים הנדל"ני הנוכחי, ונשארים לגור עם ההורים או לנדוד לשכונותיה הדרום־מזרחיות של יפו ואף לערים ערביות אחרות. "היפואים הערבים לא רוצים לעזוב. יש להם כאן את המסגדים, הכנסיות ובתי הספר שלהם", אומר אבו שנדי, "הם פטריוטים".

אך נראה כי גם המחירים הנמוכים יחסית ביפו ג' וביפו ד׳ – שכונות יהודיות ברובן שגרים בהן בעיקר עולים ותיקים וחדשים – אינם מהווים פתרון לאורך זמן. עם עתיד ורוד של רכבת קלה ותוכניות פינוי־בינוי, רחרוחי היזמים הופכים לפרויקטים בפועל והמחירים מאמירים בהתאם. בטווח הרחוק ייאלצו התושבים הוותיקים, ערבים ויהודים, לעזוב את העיר.

"תכנון הוא חלק לא מבוטל מתהליך הנישול והטיהור האתני של יפו", אומרת יהודית אילני, פעילה חברתית המתגוררת ביפו ב־20 השנים האחרונות. "כאשר אתה מתכנן מבנים עם דרישה לשני מקומות חניה לכל דירה, אתה בפועל מייעד אותם לעשירים. כיוון ש־60 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית הם מבוטחים של ביטוח לאומי, אתה אומר למעשה כי הפרויקט הוא לא בשבילם". אבו שנדי משתמש בנימה ממלכתית הרבה יותר: "יפו היא עיר שיש בה חיים משותפים, והעירייה משקיעה בכך כספים רבים". עם זאת גם הוא מזהיר מפני מצוקת הדיור וההשלכות האפשריות שלה. "משרד השיכון הבטיח בנייה של 400 דירות לתושבי יפו הערבים, אבל לא קִיים. החבר'ה הצעירים כועסים, זו חבית שחונקים וחונקים, ובסוף היא עוד עלולה להתפוצץ".

בעקבות הפרויקט האתני החדש בעג'מי מתקיימת סערה זוטא בעמוד קבוצת הפייסבוק Secret Jaffa. המתדיינים, רובם יהודים צעירים שעברו ליפו, מחפשים רעיונות יצירתיים לפעולה. ברקע עולה דיון טעון ומעניין: מקומם שלהם עצמם בתהליך המביא בסופו של דבר לפרויקט שבו הם נלחמים.

"אני יודעת שיכול להיות שההגעה שלי ליפו, כאשכנזייה בעלת יכולות כלכליות, מעודדת ג׳נטריפיקציה", משתפת קריגר בהתחבטויות העצמיות המאפיינות את הדיון. "יצא לי לפעמים גם לקבל מחבר׳ה ערבים את התחושה שיכול להיות שהמקום שלי הוא לא כאן. מצד שני", היא ממשיכה, "יש חשיבות לכוונה, לאופן שבו אתה מתנהל מול המרחב שלך. גישה שאומרת שעדיף שלא נבוא וננסה לגור ביחד היא מנוונת. אין בה פתרון לבעיה", היא אומרת ומוסיפה בייאוש מסוים: "בכל החלטה שאתה עושה קשה לך לצאת טוב מול עצמך בסיפור הזה".

בעוד קל לראות בחומות של אנדרומדה או בכיפות של חברי הגרעין התורני את האיום המיידי על צביונה של יפו, יכול להיות שהשמחה בשלוש שפות והליברליוּת שנשפכות מברז חבית הבירה באנה לולו מהוות איום משמעותי לא פחות. להבדיל ממקומות הבילוי האופנתיים שנפתחו בשנים האחרונות בשוק הפשפשים ובמתחם נגה, האנה לולו הוא בהחלט מקום שבו ניתן לחוש גם בנוכחות ערבית. המודעות הפוליטית גבוהה והנוכחים – אקטיביסטים, אמנים, היפסטרים – מחפשים את הדרך לחיים משותפים במדינתנו הסגרגטיבית. כאן אין מדובר באותם צעירים שבאו ליהנות ממעט אוריינטליזם, אלא בקולות רדיקליים, יהודים וערבים, הנרתמים לכל מאבק נגד הפגיעה באוכלוסייה הערבית ונגד מגמות של ייהוד. עם זאת, מרבית הפוקדים את האנה לולו, יהודים אך גם ערבים, אינם תושביה המקוריים של יפו.

חנין מג'אדלה, המתפעלת את עמוד הפייסבוק הפופולרי ״כלמה/מילה אחת ביום״ ללימוד ערבית, באה ליפו מבאקה אל־גרבייה. בשש השנים האחרונות היא חיה בין תל אביב ליפו. כמו קריגר, גם היא מאסה ב"אשכנזים של תל אביב" וחיפשה מקום שתרגיש בו בבית. לשאלה למה כעת היא שוב ביפו היא עונה: "חסר לי המרחב הערבי, אבל לצערי גם פה התמלא לאחרונה באשכנזים. מוצאים אותם בכל מקום שיש בו כסף – בשוק הפשפשים, במתחם נגה, בנמל. מחפשים חוויה אקזוטית באבו חסן. גם עג'מי כבר אינה שכונה ערבית".

אף שמדובר במגמה שולית לעומת ההגירה היהודית, גם צעירים ערבים מכל הארץ מחפשים להיות חלק מהמרחב של תל אביב, ובאופן טבעי מוצאים את מקומם ביפו. נתונים מדויקים על ממדי התופעה עדיין אין, אך ההנחה היא כי מדובר בכמה מאות צעירים, רובם מרקע כלכלי חזק מזה של הערבי היפואי הממוצע. אבל חנין אינה שותפה ללבטים של קריגר. "אני חושבת שזה שונה", היא אומרת, "אני משתלבת בנוף, אשכנזים לא. אני לא מעלה את שכר הדירות, לא משנה את האופי של המקום, לא קונה בבניינים שאסור לערבים לשכור בהם, לא פותחת מקומות בילוי שערבים לא ירגישו בהם נוח. למה? כי אני ערבייה".

צילום: אורן זיו

הדרך החוצה רצופה כוונות טובות

לעירייה יש אינטרס בשימור החזות הרב תרבותית של יפו ובמיצג של שיתוף שקריגר ומג׳אדלה הן חלק ממנו. בעיר שפניה מופנות לעולם ואחוריה לישראל, פלורליזם וליברליות הם כלי שיווקי ומיתוגי חזק, כפי שמזכיר לנו מצעד הגאווה השנתי והכסף שמגיע בתחתונים תוצרת גרמניה. ככל שהישראלים הופכים "חשוכים" ו"שמרנים", כך ייטב לה לתל אביב להציג עצמה כווילה בג'ונגל הפרוש בין הים לנהר, מפלט אחרון לנאורי ארצנו.

לא בכדי שינתה בשנים האחרונות העירייה את מדיניותה והיא אינה מצדדת עוד בפרויקטים מתבדלים כמו אנדרומדה, אלא מקדמת בעזרת המכללה ומלגות סטודנטים את רוח הנעורים ביפו. גם הגרעין התורני הואשם לאחרונה על ידי ראש העיר כי בא לייהד ו"לעשות לי פרובוקציות". העיקר הוא השקט. הדו קיום והכסף שמגיע איתו הם כלי מצוין להרגעת השטח, למשחק המתנהל על מי מנוחות. הגן הדו לשוני, המתנ"ס, תנועות נוער וקומונות משותפות – כולם חלק ממאמץ כן לשמר ביפו שגרת חיים משותפת. האם הליברלים היהודים והצעירים הממלאים את יפו ישמרו עליה מפני מגמות התייהדות לאומניות? ייתכן. אולי גם אי של שפיות ערבית־יהודית וחיי שיתוף אמיתיים יתממשו בעיר שזה עשרות שנים חיים בה זה לצד זה בני שני העמים. השאלה היא אם בטווח הרחוק תושביה המקוריים של יפו, ערבים ויהודים, ייוותרו בה כדי לקחת חלק באידיליה.