היום ה-600: כך התרגלנו לסמן מועדים במקום לשבור את הכלים

החיים במדינת ישראל הם לא הגיוניים. בכל קנה מידה. כל לילה אזעקות, חצי מדינה בצבא, עסקים קורסים, יוקר מחיה מטורף, אי־ודאות מתמשכת, פרשיות שחיתות מכל עבר, הדלפות מקבינט המלחמה, אמירות קיצוניות של שרים שמובילות להדרה שלנו מהקהילה הבינלאומית. גם אם מאוד מנסים להתעלם ממה שקורה כאן ומתאמצים לא לשמוע חדשות בכלל (שגם הן מראות אולי שמינית מהאמת), בסוף מגיעים לנתב״ג, הטיסה מבוטלת, ונזכרים שהחיים פה רחוקים מלהיות נורמליים.

>> אחרי 600 ימים של הפקרה הגיעה העת לחוזה ישראלי-יהודי חדש
>> זוללים ומרעיבים: כפסע מאובדן מוחלט של מוסר אנושי // טור דעה

תמיד שאלתי את עצמי איך אנשים חיו בשתי מלחמות עולם. איך שורדים כל כך הרבה זמן בתוך מצב של מלחמה. איך נראים החיים עצמם. והנה, זכיתי לחוות את זה בעצמי. ולרוב האנשים – החיים נראים בדיוק אותו דבר. התרגלנו. כל אחד מהנושאים שציינתי קודם היה יכול, במציאות אחרת, להפיל ממשלה – או לפחות לעורר זעם ציבורי עמוק על הזלזול בחיים שלנו, בביטחון שלנו, בכסף שלנו. אבל אנחנו כל כך עייפים, מיואשים, מותשים – שהכל עובר עלינו וקקה בידינו. אז מה הפלא שעברו כבר 600 ימים ואנחנו עדיין במלחמה? מה הפלא שיש עדיין אחים ואחיות שלנו בשבי – סובלים, מורעבים, מוכים – והכל נשאר אותו דבר?

היום חל היום ה־600 מאז השבעה באוקטובר. יוזמות שונות מנסות לסמן את התאריך: השבתת לימודים של 58 דקות ביוזמת סטודנטים, יום חינוך מיוחד בנושא אחדות מטעם מועצת התלמידים הארצית, עצרת בכיכר החטופים. כבר התרגלנו לסמן מועדים במקום לשבור את הכלים. נדמה שכולנו מתים לסמן וי על זה שעשינו איזו פעולה קטנה שמציינת את העובדה שאנחנו עדיין חיות במלחמה, ובלבד שנוכל להמשיך אחר כך כרגיל בשגרה. קצת כמו שסמוטריץ' עונד סיכת חטופים, ונתניהו אומר שמחר־מחרתיים תהיה בשורה בנושא החטופים.

לרוב אני לא מבקרת פעולות אקטיביסטיות של אנשים אחרים, אני חושבת ומאמינה שתמיד עדיף לעשות מלא לעשות, שכל עשייה מובילה למשהו, שכל עשייה יכולה לייצר מציאות אחרת, לפעמים לאט מאוד, בתהליך, אבל התנועה היא הדבר החשוב. אני מאמינה לעצמי כשאני אומרת את זה. באמת. אבל אני לא יכולה שלא לבכות בכל יום שעובר ואנחנו מתקרבים ליום ה-731. שנתיים למלחמה. כל הזמן אני רואה לנגד עיניי איך אנחנו מגיעים ל-7.10.25 והם עדיין לא כאן, ועדיין חיילים נלחמים ועדיין מתים ילדים בעזה. כן, גם שם מתים. כן, זה בגללנו. כן, זה בגלל שבמלחמות מתים חפים מפשע. ככה זה.

במציאות הישראלית שמקדשת את צבא ההגנה לישראל, שמקדשת את ההגנה על הבית, יש מעט מאוד מקום לדבר על עצירת מלחמה. אמירה כזו, או אפילו משהו שמתקרב אליה – שלא לדבר על אזכור של רצח חפים מפשע בצד השני – מיד מתויגת כאי־פטריוטית, כחוסר ציונות. אני חושבת שההגדרות שלנו התבלבלו לגמרי. איך להיות פטריוט זה להילחם במלחמה שהורגת את בני עמך החטופים? איך להיות ציוני זה להילחם במלחמה שלא תעזור להגדיר את גבולות המדינה שלנו? איך להיות יהודי זה להטיף לכיבוש ולרצח?

ממש עוד מעט חל חג השבועות. אני לא מבינה גדולה ביהדות, אבל מגילת רות היא סיפור שהעמקתי בו לא פעם, אולי כי נשים הן אלה שמובילות אותו. המגילה מתרחשת בתקופת השופטים, תקופה שמתוארת ככזו שפרוצה מחוק וסדר אחידים: "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". רות המואביה נקשרת קשר נפשי עמוק לחמותה והולכת איתה לישראל, לבית לחם. שם היא תעבוד בשדהו של בועז, שייטיב איתה למרות היותה גרה, יגן עליה, ולבסוף יישא אותה לאישה. יחד הם יביאו לעולם בן – עובד, סבו של דוד המלך.

אין במגילה הזו ניסים חריגים או אירועים יוצאי דופן. יש בה סיפור אנושי על רות, אישה שרואה ורעה (מלשון רעות וחברות), ועל אישה נעימה ואדיבה – נעמי, מלשון נעם, ושל איש אמיץ שפועל מחוץ לנורמות – בועז, מלשון עוז. זהו סיפור של אהבה, חמלה, אנושיות, דאגה לאחר ושמירה על ערכי מוסר. הלוואי ולא יהיו לנו עוד 600 ימים חסרי מוסר כאלה. הלוואי שכל אחד ואחת מאיתנו יבחר – דווקא במציאות שבה אין חוק וסדר – לראות, להעז, להנעים, ואני מוסיפה: לפעול.
שיחזרו כולם כבר. מגיע להם – וגם לנו – שהם יהיו בבית.
די למלחמה.
>> כלנית שרון היא מנכ"לית שותפה בתנועת המחאה האמנותית "החזית הוורודה" // רוצות לפעול? הצטרפו לחזית הוורודה // כדאי לעקוב: כל הלינקים באתר // פורסם לראשונה באתר המגזין "את"