פתאום הישבן זז: פצצת גרוב התפוצצה באולפן הכוכב הבא
ריאליטי המוזיקה הישראלי סובל מאנטי-גרוב קשה. אתמול קרו שני דברים ששינו לגמרי את התמונה הזאת ואת הסאונד שלה. ורק אחד מהם הוא אסף אמדורסקי \\ הריקאפ שחיכיתם לו
כבר זמן מה אני מנדנד על המחסור החמור בגרוב בקרב מתמודדי הכוכב הבא. זה לא בעיה שאופיינית רק להם, הגרוב בישראל הוא מוצר חמקמק שצץ רק לעיתים נדירות במדינה שמעדיפה גיטרה אקוסטית על חטיבת קצב מהודקת, אבל ההגמוניה המוזיקלית של הכוכב ובכלל של הריאליטי מוזיקה הישראלי משמרת את האנטי-גרוב הזה גם בימינו.
זה כמובן פועל באופן הפוך לזירת הפופ העולמית עם סטארים כמו ברונו מארס, אנדרסון פאאק, דה וויקנד, דוג'ה קאט ועוד, ואף כמה אומנים ישראלים – חלקם אפילו יצאו מהכוכב – שאימצו לעצמם צליל גרובי יותר בהמשך הדרך. רק תשוו בין מרגי של היום לזה שהופיע לפני 3 שנים על בימת הכוכב.
והנה, בקלילות וקוליות ששמורים רק לאמנים באמת טופ לבל, תמיר גרינברג מתגלה כפצצת גרוב. הכישרון הגדול (לצד הקול העמוק והמחוספס במידה) ניכרו מהרגע הראשון, אבל רק מרגע שהוא עשה את הפאוור-מוב של להביא הרכב משלו, מה שבהכרח אומר שליטה יותר רצינית בביצועים, פתאום הצד הזה התפוצץ ממנו, וברור שיש לנו למה להזיז את התחת.
הביצוע שלו אתמול ל-"Sunny" של בובי הב התכתב עם המקור, קרץ לגרסת הדיסקו של בוני אם ואז בעט בשניהם הצידה ובכל הקהל באולפן לבניית ביצוע שלא הפסיק להתפתח, להשתנות, להתעצם ולהתעצב תוך כדי תנועה, וכל זה מבלי לאבד לרגע את הקצב.
בתוך הקצב הזה, ובין הרכב של עשרה נגנים, גרינברג לא רק החזיק את הבמה, אלא גם מגנט את כולם אליו, טייל בין הנגנים, פלרטט עם המצלמה ועשה שמות על הבמות. זו אנרגיה שקשה לפספס גם מבעד לפילטר הטלוויזיוני, מוזיקאי מדבק שמצליח לשלוט על הרכב שלם – בנד לידר כינה את זה אמדורסקי – ועושה זאת בקלילות ששמה את שאר מהתמודדים בפרופורציות. מבין חברי הנבחרת, רק תמיר הוכיח שהוא מסוגל לזה, ומאמין שרק חלק קטן משאר ה-14 שנותרו מסוגלים גם הם.
קחו לדוגמה את צעירת המשתתפים ליה שקד בת ה-16. שלא יהיו טעויות, הילדה הזו הולכת להיות כוכבת ואין בדיל של ספק על זה, אבל אם הבועה של ילדת הדיסני הזו החלה להיסדק בביצועים הקודמים, השניים האחרונים שלה מוכיחים שהיא עוד לא מוכנה לבמה שכזו, וגם הפעם אמדורסקי היה זה שדייק עם ההערה (ועוד על זה בהמשך).
על התקף צחקוקי המתח שלה בביצוע הדואט לגמרי אפשר לסלוח, למרות שהיא באמת פספסה הזדמנות לכבוש את הקהל באותו הרגע, אבל הביצוע האחרון שלה (ל-"A Million Dreams" מ"האמן הגדול מכולם") הדגיש שהיא צריכה עוד זמן להתבשל. אפילו דבר טכני קטן כמו צליל הנשימות שלקחה בין משפט למשפט מעיד על חוסר המוכנות שלה.
היא, כמובן, לא היחידה שעוד לא מוכנה, אבל למרבה הצער רוב המתמודדים לא יזכו לדעת את זה כי הביקורת הבונה שהם מקבלים הופכת יותר ויותר לתחרות מחמאות והתרגשות. זה כמובן לא חדש, אבל העונה הזו דחפה עד לקצה את כמות השופטים וכמות המחמאות חסרות הערך. כשקרן (וגם סטטיק ובן אל ואיתי ושירי וכל שופט אורח ולפעמים אפילו נינט) מתרצת את האדום שלה ב"לא הרגשתי" או "משהו לא עבד לי", היומרה לשפר את המוזיקאי מתפוגגת. רק אחד נשאר נאמן לעצמו ולתפקיד השופט, ולא כי הוא חובב אדומים, אלא כי הוא היחיד שבאמת דוחף את המבצעים למקומות חדשים, מעניינים, הרפקתנים ומדויקים יותר.
אמדורסקי לא מכלה את זמן הביצוע בריקוד על כיסאות או צעקות "וואו" מוגזמות לפרומו, אלא נעוץ במקומו, שקוע במוזיקה, לפעמים עם עיניים עצומות שעוזרות לו לבדל בין ההופעה לצליל (כך, למשל, ידע לא להתבלבל מהשואו בדואט של נועה יוספאן ומעיין בוקריס) ובסיומו יתן ביקורת חדה, פשוטה ופרקטית למתמודד.
זה כמעט לא משנה אם הוא מצביע כחול או אדום, כל המתמודדים מחכים בסבלנות להגיד תודה למחמאות שאר השופטים ואז נאחזים בכל מילה שיוצא מפיו של אמדורסקי. ברור, צריך את שני סוגי השיפוט וטוב שיש התלהבות על המסך, אבל חוסר האיזון המזוויע – ובטח עם שופטת אורחת כמו עדן אלנה שמתלהבת גם מבלון נוצץ – מתחיל להיות מאוס. מפה לשם, אמדורסקי הוא הנכס הכי משמעותי של הכוכב הבא, ואולי רצוי שיאספו עוד כמה שופטים שאשכרה דואגים לשפר את המועמדים ולא רק להחמיא להם.
