מאיה ערד יסעור:
הייתה תקופה, לפני הקורונה, שבה הלכתי לחדרי בריחה. כלומר: נכנסתי בהתנדבות לחדר נעול כדי לנסות לצאת ממנו. תופעה משונה. נראית לי תמוהה עכשיו. מה פשר ההסכמה למסור את הטלפון שלי לידי אדם זר ולאפשר לו לנעול אותי בתוך חדר? כתבתי אז את "המבקשים לצאת" – מחזה שמדמה חדר בריחה תודעתי. שאלתי – מה אנחנו צריכים לדעת על עצמנו בשביל לצאת ממרחב מדומיין, זוגי, ביתי, לאומי? מי הגורם החיצוני שבו אני נותנת את האמון? האם הוא שולט בי? במחזה נעלתי גבר ואישה בתוך בית, אבל לקחתי מהם את הזיכרון שלהם. איך הם יצליחו לצאת משם אם הם אפילו לא יודעים של מי הבית ומה היחסים ביניהם? למי הם מסרו את הזיכרון ולמה? הכנסתי אותם לחדר הבריחה של החיים שלהם, וביקשתי מהם לנסות לצאת. מחזה אבסורד, פילוסופי משהו.
>> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע כמו שצריך

הייתי בגיל של סנדרה קים כשהיא שרה את J’aime la vie באירוויזיון וזכתה במקום הראשון. למרות שבארץ האינתיפאדה פרצה פחות משנה אחר כך, עוד היה אפשר להאמין שההיסטוריה מתגלגלת לכיוון הנכון. בשנות ה-90 עוד חשבנו שאנחנו אזרחי העולם החופשי ושגם בישראל יש מקום וזכות להתפתחות אישית ואפילו רוחנית. רפיק ידידיה יצר את הסדרה "אופטימיות קוסמית" וגור בנטוביץ' את "הכוכב הכחול". הכתיבה של "המבקשים לצאת" עוד נבעה ממה שנשאר מהלך הרוח הזה, מחזה בחמישה חדרים ושש דלתות אל תוך התודעה.

אלא שבאמצע תהליך הכתיבה פרצה הקורונה, ומצאתי את עצמי נעולה בעצמי בתוך הבית עם בן הזוג והילדים. בטלוויזיה ראינו את ה-Diamond Princess עוגנת לחופי יפן, ידיים מנופפות מחלונות תאים קטנים. שיט תענוגות שהפך למלכודת מוות. השאלות של המחזה הפכו להרבה יותר קונקרטיות. ההינעלות כבר לא הייתה תיאורטית. לא צריך סמים משני תודעה שיערערו את תפיסת המציאות שלנו כשהשב"כ מתחקה אחר צעדי נדבקים בנגיף מסתורי באמצעות טלפונים ניידים. הבחור הזה שנתתי לו את הטלפון בכניסה לחדר בריחה ונתן לי הוראות ורמזים דרך רמקול? הוא קיבל מקום הרבה יותר משמעותי בכתיבה של הגרסאות הבאות של "המבקשים לצאת", והפך לדמות נעלמה שנקראת "סספורטס".

הקורונה שינתה לגמרי את כללי המשחק אבל גם ממנה כבר כמעט שכחנו כשפרצה המלחמה. אנשים נחטפו מהמיטות והפעם היה זה פיקוד העורף שחדר לטלפונים שלנו. אחר-כך גם סגרו את נתב"ג ואיתו את השמיים. כל מה שביקשנו זה לצאת. כשפרצה המלחמה צבי סהר היה בתהליך עבודה על מחזה ישן שלי שנקרא "רעד קל בכנף" שעוסק, בין היתר, בשאלות המוסריות שעולות מהפצצות מהאוויר. למרות שהמחזה לא מתרחש בישראל, דווקא שנינו הסכמנו שהעיתוי לא יכול להיות גרוע יותר, אז הוא התחיל לעבוד על "המבקשים לצאת" במקום. תגיד צבי, אני שואלת אותו, איך קוראים את המחזה הזה דרך פריזמה של פוסט קורונה ותוך כדי מלחמה?

צבי סהר:
זה מתחיל באמת בקורונה, כשלא היה ברור על איזה מידע אפשר להישען, מה הסיבה לסגר, מה נכון ומה לא. ההבנה שאנשים סביבי חיים במציאויות אחרות משלי, שנבנות מהפיד שלהם ברשתות החברתיות, ושמה שנראה לאחד עובדה נראה לאחר שקר. והמלחמה היא השיא. טוב ורע, נכון ולא נכון, הכול מתערבל. כילד אתה חושב שהעולם עובד בצורה מסוימת, שאם תלמד, תעבוד, תחסוך, תצביע בבחירות, דברים יתנהלו לפי היגיון כלשהו. ופתאום המנגנון הזה מתפרק.

והשיחה ההיא בינינו, שבה החלטנו להשהות את העבודה על "רעד קל בכנף", השאירה אותי אבוד. לא רק בגלל שהמציאות התהפכה, אלא בגלל שלא ידעתי מה לעשות. הדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל לפתח שלוש הצגות ילדים. אני חושב שזה היה אינסטינקט שקשור לבת שלי. בסוף רק אחת מהן הגיעה לקו הגמר, "על עלה ועל אלונה", שביימתי יחד עם שירה גפן.

ואז, בשיטוט ליד בית הורי, במקום שהיו בו פרדסים שהסתובבתי בהם כילד, עלה בי רגע מהעמוד הראשון של "המבקשים לצאת". הרגע שבו השניים תוהים מי הם ומה הם עושים שם, ואחת ההשערות שהם מעלים היא שאולי אחד מהם שבוי והשני שובה. המחזה לא עוסק בזה, זו השערה שנזרקת ונעזבת, אבל בזמן המלחמה המוח עשה את הקישור שלו. וזה הדהד תחושה של אובדן אמון במציאות, שאין קירות להישען עליהם.

וזה הוביל לצורה של ההצגה. את לקחת מהם את הזיכרון, אני לקחתי מהם גם את הבית. על הבמה אין חדר. יש מודל מיניאטורי של חדר, יש הקרנה של חדר, ויש שחקנים שמצלמים אותו ומייצרים אותו מול העיניים. זה הכול. אין קירות שאפשר לצאת מהם. הרי אם יש חדר שרוצים לברוח ממנו, החדר הוא האלגוריה. אבל מה קורה כשאין בכלל חדר אלא רק ייצוג של חדר? השחקנים נותנים לו משמעות. אז אנחנו כבר נמצאים במקום שבו המציאות והייצוג שלה מתערבבים. זה לא תעלול, זו המציאות שבה אנו חיים.

ובתוך זה, שאין לנו חדר ואין לנו זיכרון, צריך למצוא אחיזה במה שיש. הוא והיא. האדם שמולך, האדם שאתה אוהב. גם אם הוא לא נמצא איתך באותו רגע, באותו חדר, הוא עדיין קיים איתך בעולם, ומשהו מהנוכחות שלו מתקיים בתוכך – כמו שני חלקיקים ששומרים על קשר גם כשהם רחוקים זה מזה. אפשר לקחת מהם את הזיכרון, ואפשר לקחת מהם את החדר, אבל אי אפשר לקחת אותם אחד מהשניה.
המבקשים לצאת מאת מאיה ערד יסעור בבימוי צבי סהר ובהשתתפות קרן מור ומנשה נוי תעלה בתיאטרון הקאמרי

• יוצרים כותבים
• חדרי בריחה
• מחזה