בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה