חשוב לשמוח, לחגוג, להתרגש. זה לא התפקיד של מהדורות החדשות

זה היה בוקר אחר במדינת ישראל. כמעט שנתיים אחרי היום השחור ביותר שעבר עלינו, אחרי תקופה ארוכה של ערפל סמיך, כשלא ידעת מה בוקר ומה לילה – פתאום הבליח אור. קרן אור חזקה וחשובה כל כך ששינתה בבת אחת את הרגשות של כולנו. ראית את זה בעיניים של האנשים מסביבך, אפילו בהתנהגות שלהם. סוף סוף, משהו טוב קרה. לראשונה, יש תחושה שהפרק הכואב שעבר עלינו בשנתיים האלה מגיע לסיומו – עם ההסכם שנחתם ואושר אתמול (חמישי) לסיום המלחמה ולהשבת 48 החטופים, החיים והמתים. פרץ השמחה האותנטי שהיה כאן – לא רק בכיכר החטופים, אלא בלב של כל ישראלי, הוא דבר חשוב מאין כמוהו. חשוב שנדע לשמוח ולחגוג את הרגע הזה (בהנחה שאכן יושלם), פשוט כי הוא מגיע לנו.

אבל יש מי שזה התפקיד שלו – ויש מי שלא. ולצערנו, מהדורות החדשות ששודרו אמש בכל הערוצים הגדולים – פספסו את התפקיד שלהן. כמו בניסיון החיסול על אדמת קטאר – היתה כאן תחושה שניסו למכור נראטיב של מעשה עשוי. כפי שהמהדורות וגופי החדשות מיהרו לדבר על חיסול צמרת חמאס (גם כשהעובדות לא ממש היו שם), גם כאן היה רצון גדול להביא את הבשורה – גם אם הבסיס העובדתי פחות נחרץ.

ב-20:00 בערב אתמול, כאשר המהדורות נפתחו בכותרת "החטופים יחזרו הביתה", לא היה ברור שהחטופים חוזרים הביתה. העסקה עוד לא אושרה על ידי ממשלת ישראל (היא אושרה שעתיים אחר כך), כפי שדווח אחר כך גם סוגיית האסירים שישתחררו בתמורה לחטופים עוד לא ננעלה, ומעל הכל – החטופים החיים עוד לא חצו את קו הגבול. העסק עוד לא הושלם. אבל בחדשות – אולי מתוך צורך אנושי מובן – כבר הלכו אל החגיגות. כבר שלפו את הקליפים המרגשים מהארכיון. היו כאלה שניסו לסייג (ומיד ניכנס להבדלים בין המהדורות), אבל הטון היה ברור אצל כולם – לתאר ולחגוג את תחושת הניצחון.

אבל מהדורת חדשות לא אמורה להיות כתף מנחמת ולא אמורה להיות גורם שמרים את המוראל. היא אמורה לספר לנו, בפשטות, את האמת – שהיא תמיד יותר מורכבת, יותר אפורה ופחות נוצצת. האמת לא נעדרה מהמהדורות – אבל התחושה היא שבמיקס בין רגש להארדקור ניוז, המטוטלת שוב נטתה לכיוון הרגשי. זה הגיוני לגמרי, כי זו גם רוח העם שצפה בה, אבל זה ממש לא עיתונאי.

המוטיב החוזר היה הקליפים – מונטאז' אירועים, בדרך כלל על רקע מוזיקה מאוד מרגשת, שאוספים את התמונות ממהלך היום. מה זה עושה במהדורת חדשות? לא ברור. אם בתכניות סיכומיות כמו "אולפן שישי", שממילא היא חצי מגזינית, זה עוד הגיוני, אז במהדורה שבה יש כל כך הרבה על מה לדבר ולספר, זה מרגיש כמו בזבוז של זמן, טריק זול שנועד לגרום לנו להידבק למסך ולחוות חוויה רגשית, אבל פחות לדעת מה מתרחש בעולמנו.

מי שבלטה במגמה הזאת, כרגיל, היא "המהדורה של המדינה" – מהדורת חדשות 12. בסופו של דבר, מדובר באותו מתכון שהיה קיים בחדשות ערוץ 2 מאז ומעולם – שילוב של ניוז מקצועי וכמויות עצומות של רגש. מהרגע שהמהדורה נפתחה, עם המגישה יונית לוי באולפן ודני קושמרו בכיכר החטופים, היתה תחושה שהחדשות לא מנסות לספר לנו מה קרה – אלא לחבר אותנו לאירוע קולקטיבי. נגמרו הימים של חיים יבין, המגיש היבשושי שישב באולפן וסיפר לצופים מה קורה. עכשיו זה הם ואנחנו יחד, אמורים להרגיש משהו ביחד דרך הקליפים, דרך הראיונות הנרגשים, דרך הטקסטים של קושמרו, אבל לא בהכרח לדעת.

בתוך זה, יש לציין את העיתונאים של חדשות 12 שכן הצליחו להביא מידע חדש, בעיקר באמצעות שני פרשנים שהם המצטיינים של התקופה הזאת – אחד הוא הכתב בוושינגטון, ברק רביד, ה-MVP של העיתונות הישראלית בכל הסאגה האחרונה, עיתונאי שידע להשתמש בקשרים שלו כדי להביא סיפורים גדולים, כדי לתת זווית חשובה ומעל הכל – כדי לתאר את המצב כפי שהוא (ולתת תחושת אמינות). השני הוא אהוד יערי – שהניסיון שלו בתוך העולם הערבי בעל ערך עצום, ומרגישים את זה בכל מילה. המיקס בין העיתונות החשובה של שניהם לאמוציות שחדשות 12 יודעים לייצר – הוא בסופו של דבר מה שהופך את המהדורה לחזקה כל כך.

מנגד, ב"חדשות 13" – אנדרדוג מובהק במאבק מול האחות הגדולה – ניסו לנצח בעיקר עם שני האסים שלהם, רביב דרוקר ואלון בן דוד. בן דוד מופיע על המסך משמעותית יותר מכל שאר הטאלנטים, גם בשל היותו סוג של יתרון יחסי על המתחרים – ניר דבורי מ-12 ורועי שרון מכאן 11. דרוקר מצליח להביא למסך משהו שכמעט ולא רואים ביתר המהדורות – טיפת אירוניה והומור (אפרופו הקטע הוויראלי שלו מתנצל ואף משתחווה בפני דונלד טראמפ). זה יום שבו קשה להיות סרקסטיים, אבל זה היה מרענן.

מה רשת 13 בכל זאת ניסו להביא למסך? במקרה שלהם, הפלוס העיקרי היה הכתב דניאל זילברשטיין – שדיווח משארם א שייח' (הכתב היחיד בכל שלושת הערוצים שממש היה שם). קצת משונה שלמרות שהוא היחיד שהיה במקום שבו דברים קרו, כמעט ולא השתמשו בו לאורך המהדורה. גם נריה קראוס, שהיא אנדרדוג מובהק מול ברק רביד, עשתה עבודה טובה. אבל פייט של ממש ל-12 אין כאן.

גם בכאן 11 המשיכו באותה הדרך שהובילה אותם עד כה – צניעות, פחות טאלנטים ויותר עבודת רגליים. בניגוד לשאר המהדורות שבהן היה פיצול לשני אולפנים – טלי מורנו שידרה לבדה מכיכר החטופים (בחירה שיש לה גם יסוד רגשי), אבל התוצאה היתה דווקא פחות אמוציונלית ויותר קורקטית – אולי גם לטובה. מי שבלט במהדורה יותר מכל הוא רועי קייס, הפרשן לענייני ערבים, שהצליח להביא ציטוטים מתוך המשלחת המצרית – ובכלל, מצליח להיות קול חשוב לצד השני, בתוך דיון שבדרך כלל נטה להיות מאוד ישראלי/אמריקאי.

המהדורות של שלושת הערוצים הגדולים מבינות את מקומן ב-2025. הן לא צריכות לספר על העסקה, כי על העסקה כבר ידענו מהבוקר. הן כבר לא במקום שמספר את האמת, כי האמת מתה. המהדורות כאן בשביל להנחיל נראטיב – לספר לנו את הסיפור שנזכור הלאה. הצורך ברגש ברור – זה היה יום מאוד רגשי; השאלה שצריך לשאול היא האם הרגש, לא מנצח את הצורך הבסיסי ביותר של חדשות: להביא לנו את תמונת המצב לאשורה. לאפשר לנו לראות את הדברים כמו שהם. התקשורת הישראלית, ברגע הנוכחי, כנראה לא מסוגלת לזה.