הסלבס הישראלים מנסים לעשות אמנות וזה פשוט נורא
אחרי ביונסה, בריטני, ג'ים קארי ועוד חברים מהוליווד, גם הסלבס המקומיים רוצים חתיכה מעולם האמנות. למה זה כל כך מעצבן, ומתי זה דווקא עובד מצוין?
בערב חמישי שעבר גלריה נגא הייתה רוחשת מבדרך כלל – אירוע פתיחת תערוכת הצילום של עברי לידר גלש מהחלל הקטן לרחוב והיה עמוס בכל המי ומי של הברנז'ה המקומית, שלגמו יין זול והנהנו בחשיבות עצמית מול העבודות. מי שציפה למצוא צילומי סנאפשוט דקדנטיים סטייל אנדי וורהול שחושפים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית, נכונה לו אכזבה. לידר מגיש צילום מהורהר ומלנכולי, אינטימיות עגמומית עלובת חיים באמצעות תקריבים וקומפוזיציות גיאומטריות. ייאמר לזכותו שזאת לא תערוכה מביכה, אבל הבוסריות זועקת לשמים.
בחודש הקרוב לידר הולך להיות הרבה בסביבה. התערוכה שלו בנגא מיוחצנת היטב, הוא מקיים מפגשי אספנים ובעוד שבועיים ישתתף בפסטיבל הצילום הבינלאומי. סך הכל עסקה משתלמת לשני הצדדים: לידר זוכה לחשוף פן אמנותי חדש וליהנות מהילה של תחכום, גלריה נגא זוכה לחשיפה מחוץ למעגל האמנות המצומצם ולקהל רוכשים חדש, שהגלריות המסחריות זקוקות לו נואשות בימים אלו.
עוד כתבות מעניינות:
זיו קורן חושף את הסיפורים מאחורי התמונות הנדירות
מה עושות תמונות מאיביי באלבום המשפחתי הזה?
המוזיאונים דוחים את האמנות הפוסט-דיגיטלית
אז למה זה כל כך רע? גלריה נגא, שנחשבת למעוז האליטיזם האמנותי, מייצגת היום 22 אמנים, רובם אמני אמצע קריירה בולטים כגון שחר יהלום, קרן ציטר ואורי גרשט. כמו רבות מהגלריות הרפרטואריות בעיר, גם נגא פונה למחוזות לא צפויים ופופוליסטיים כדי להגדיל את המכירות. גלריה חזי כהן עשתה מהלך דומה ביוני האחרון כשהזמינה את גלעד כהנא להציג את עבודות הקולאז' שלו בתערוכת יחיד שעברה מתחת לרדאר בלי הרבה עניין. לידר, לעומת זאת, הולך על כל הקופה עם גב יחצני מרני רהב ומבנק הפועלים, שמעדיפים את האמנים שלהם יותר ידוענים ופחות מקצועיים.
עולם האמנות לא ממש אוהב סלבריטאים שמנסים את מזלם בזירה שלו, ויש לא מעט כאלו. לליאור כלפון הייתה השנה יצירה מקושקשת ולא ברורה; אלון אבוטבול וציון ברוך הציגו בשנים האחרונות תערוכות ציורים; וגם אסי דיין הציג לפני עשור ציורים בתוכנת הצייר (אלא שהוא לא התייפייף, ואמר שתערוכות המכירה נועדו למלא צרכים כלכליים). אבל בעוד שאלו הציגו בחללים אזוטריים או בגלריות נישה, הידוענים והמוזיקאים הישראלים משתלטים לאחרונה על מוסדות האמנות המרכזיים.
זה לא תמיד רע – במקרה של מוזיקאים שמשתמשים בחלל המוזיאוני כמרחב ניסיוני להרחבת הפרקטיקה שלהם, זה עובד מצוין. למשל במחזור האירועים של נועם ענבר במוזיאון תל אביב בשנה שעברה, התערוכה של קותימאן באותו מקום ב־2016 והתערוכה של מאיה דוניץ ב־CCA ב־2015.
ביונסה בלובר
אז איך הפכה האמנות לאקססורי הכי לוהט בקרב סלבריטאים ומוזיקאים? כמו ברוב התופעות התרבותיות, גם כאן מדובר ביבוא מארצות הברית, שם הקשר בין עולם האמנות והזוהר הולך ומתהדק ולא מראה סימני דעיכה. רק בשנה האחרונה קיבלנו את "Apeshit" של ג'יי זי וביונסה, שני חובבי אמנות שהשתלטו על מוזיאון הלובר, ג'ים קארי שמצייר ומפסל באובססיביות עבודות גרועות במיוחד, ובריטני ספירס שמוכרת את ציורי הפרחים הילדותיים שלה לאספנים.
ניתן לשער שהרגע שבו הכל התחיל היה ב"האמנית נוכחת", תערוכת הבלוקבאסטר של מרינה אברמוביץ' ב־MoMa בשנת 2010 – טור דה פורס של אמנית מיצג רדיקלית שפעלה במשך שנים בשולי האמנות ובעקבות התערוכה הפכה לסלבריטאית מבוקשת. ב־2013 היא השתתפה בקליפ של ג'יי זי לשיר "פיקאסו בייבי" והתגובות המזועזעות לא איחרו לבוא. "אמנות המיצג מתה היום", צייצה אז בטוויטר הגלריסטית מגדה סוון.
מי שאחראי במידה רבה לתופעה – מלבד הרשתות החברתיות שהתחזקו באותה תקופה – הוא אוצר התערוכה של אברמוביץ', קלאוס ביזנבך, גם הוא דמות שהייתה מזוהה עם אמנות מחתרתית (הוא ייסד את ה־KW ואת הביאנלה בברלין בשנות ה־90) והיום מתהדר בנוצות הסלבריטאות. בתערוכה של אברמוביץ' גילה ביזנבך את חיבתו לעולם הזוהר ההוליוודי, ועד מהרה נהפכה הבידוריות ותרבות הסלבריטי למפלצת טורפת. מוזיקאים כגון ליידי גאגא, מיילי סיירוס, קניה ווסט ודרייק ושחקנים בהם ג'יימס פרנקו, שיה לה באף, טילדה סווינטון ובראד פיט – כולם השתעשעו בשנים האחרונות באמנות פלסטית.
נקודת השיא הייתה הרטרוספקטיבה שאצר ביזנבך לביורק לפני שלוש שנים, מהתערוכות המושמצות ביותר בהיסטוריה של ה־MoMa. התערוכה סימנה לדעת רבים את כל מה שרע בתרבות הסלבריטאים במוזיאונים – גימיק זול, פופוליסטי וציני שנועד להגדלת ההכנסות. לפני ארבעה חודשים ביזנבך מונה למנהל המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס, מקום טבעי להמשיך את תערוכות הסלבריטאים – קו שהנהיג גם ג'פרי דייטש, מנהלו לשעבר של המוזיאון.
הניסיונות למשוך קהל חדש ולהיחלץ מהמשבר הכלכלי (שוק האספנים הולך ומצטמצם – בארץ הוא כבר כמעט לא קיים) מזכים את הגלריות בקיתונות של ביקורת מקהילת האמנות השמרנית. "המוזיאונים הפכו למכונת סלבריטאים", הזדעק האוצר האיטלקי פרנצ'סקו בונאמי בריאיון למגזין "Art in America" לפני שנתיים וחצי. "אני חושב שהתופעה הזאת יותר מטרידה מאשר הכסף שזורם בשוק האמנות. זה לא מוסרי – המוזיאונים נראים לכאורה טהורים והוגנים, כאילו אין להם שום ניגוד אינטרסים".
בונאמי לא לבד. התופעה מרגיזה רבים ונראה שהיא נוגעת בעצב החשוף של עולם האמנות – מבחינתו תרבות הסלבס היא רעה חולה שפוגעת ביושרה האמנותית, והיא מזינה את הקונפליקט הבלתי פתור של האמנות כמרחב אינטלקטואלי ומעורר מחשבה מול הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים. אנחנו לא בארצות הברית וסביר להניח שהתופעה לא תגדל לממדים מפלצתיים כאלו, ובכל זאת, בתקופה שבה חללי האמנות המקצועיים הולכים ומידלדלים ולמעט מדי אמנים יש הזדמנות להיכנס בשעריהם, מקומם לראות אמן בוסרי ולא בשל מקבל במה מרכזית רק מפני שהוא מפורסם.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד