מה עושות תמונות מאיביי באלבום המשפחתי של לי אורפז?

לי אורפז חיה שנים עם ארכיון הצילום הענקי של אביה המת. עכשיו היא מוציאה ספר אמן חדש וכורכת בו זיכרונות מאבא ומסבא, שמתברר שצילם גם הוא. אז מה היה חסר לה?

בסוף יצא אלבום משפחתי (צילום: לי אורפז)
בסוף יצא אלבום משפחתי (צילום: לי אורפז)
31 באוקטובר 2018

במשך שנים החדירה לי אורפז לתערוכות שלה תצלומים שצילמו אביה וסבה – הראשון היה צלם שקריירת האמנות שלו נגדעה כשנפטר בגיל 28, כשהייתה בת 3 וחצי, והשני צלם חובב "שלא ידע שהוא צלם טוב ממש". היא חיה כבר שנים עם הארכיון הענק של אביה – שקופיות, צילומים בשחור לבן והתנסויות ראשונות במצלמת 16 מ"מ – חוזרת אליהם שוב ושוב ומגלה שלעתים היא צילמה דברים דומים ואפילו זהים בלי להתכוון. "הארכיון הוא כל מה שנשאר ממנו. אימא שלי שמרה אותו והעיפה את כל השאר. כשהייתי צעירה זה הכעיס אותי מאוד, אבל הבנתי בגיל מאוחר יותר שזה היה חלק מתהליך ההתגברות שלה".

זו אחריות כבדה לשאת את ההשוואה לאבא הצלם, היא מסבירה את יחסי הדחייה־משיכה שהיו לה עם הצילומים שלו. "התרחקתי מזה הרבה שנים כי גם לא היה לי נעים, לא התחברתי לסוג הצילום שלו. הוא היה מושפע מצילומי הסנאפ שוט הניו יורקי של שנות ה־70. החיבור אליו היה בעיקר רגשי. כשאימא שלי הייתה מוצאת עוד מעטפות עם צילומים זה היה מרגש לגלות דימויים חדשים. לצילום של סבא שלי אני מתחברת יותר – הוא אהב שקופיות וצבע ונהג להעמיד מאוד יפה את המצולמים, יש לו הרבה חברים בחליפות. אלו דברים שאני אוהבת".

לא מתחברת לסגנון של אבא (צילום: לי אורפז)
לא מתחברת לסגנון של אבא (צילום: לי אורפז)

עוד כתבות מעניינות:
סדנת הרישום שתגרום לכם להחליף קטגוריה בפורנו
המוזיאונים דוחים את האמנות הפוסט-דיגיטלית
האם שוק הגלריות המנותק מתעורר סוף סוף?

את הארכיון של סבה מצד אמה גילתה אורפז לפני שהוא נפטר. "תמיד ידענו שהוא היה צלם חובב, הוא סידר את השקופיות שלו בסדר מופתי וכתב עליהם בכתב יד יפה, אבל לא ידענו עד כמה העיסוק הזה היה מרכזי וכמה שהוא היה טוב. הוא ידע לכוון אור, לעשות חשיפה נכונה, חלוקה והעמדה של הצילום – זו מחשבה שאין אותה לכולם, לא לכולם יש את היכולת לבנות פריים. הוא ידע שאני צלמת ואף פעם לא אמר או הראה לי משהו, וזה קצת מצער".

בסוף השבוע תשיק אורפז את ספר האמן שלה "אמריקן אופטיקל" שערך גלעד רייך ושילווה בתערוכת בזק בגלריה עינגע. בספר היא מביאה את העיסוק בארכיונים של אביה וסבה למרכז הבמה. הספר מורכב מצילומים שלה, של אביה, של סבה וגם צילומים שקנתה באיביי, והן משרטטות מעין אלבום משפחתי אניגמטי עם תחושה של ציפייה לא ממומשת, כמעט אסונית.

כמעט אסון (צילום: לי אורפז)
כמעט אסון (צילום: לי אורפז)

למה לתוך סדרת העבודות האינטימית הזאת נכנסות תמונות אנונימיות מאיביי?
"הרגשתי שחסר לי משהו. זה כמו להרכיב משפט ולדעת שחסרה מילת חיבור. היה לי דימוי בראש וחיפשתי באיביי דימוי מאוד ספציפי בשורת החיפוש. ככה אני גם יוצאת לצאת לצלם – יש לי רעיון ואז קורה הקסם עם הפלאשים, האנשים והמקום. מאוד מרגש לראות את מה שדמיינת".

את מדברת על רגש, אך בצילום הישראלי יש משהו שכלתני ומרוחק מאוד.
"הצלמים הישראלים הם דווקא בעלי רגישות מאוד גבוהה לצילום. כשאתה מצליח לייצר רגישות לעולם דרך הצילום, זה מספיק. הצילום בשבילי הוא לא תרפויטי. לא צריכה להיות דרמה או סיפור חיים קורע לב".

אז מה את רוצה שהצופה יחווה?
"הייתי שמחה לרגש, אבל לא מהמקום הפרטי שלי. הספר הוא באמת מאוד אינטימי ואישי, אבל אני לא בטוחה עד כמה קריטי לדעת את הביוגרפיה של האמן. אתה צריך לעמוד מול עבודה ולשאול מה זה עושה לך".

אינסטה מציל את הצילום המסורתי

אורפז (42), בוגרת תואר ראשון ושני בבצלאל, היא מסוג האמנים שלאט ובבטחה סוללים את דרכם עם שפה אמנותית שעוסקת בנושאים של זיכרון, מבט וניכוס אמנותי. עבודות הצילום שלה מתבוננות על דימויי יומיום פשוטים למראה ומנסות לחלץ מהם משמעות חד פעמית, ולרוב יש בהם פוטנציאל לקטסטרופה. עבודות הווידיאו שלה, מרכז העיסוק שלה בשנים האחרונות, הן בדרך כלל הפקות מבוימות שנמשכות לסטטיות שבדימוי הנע. בתערוכת היחיד המצוינת שלה במוזיאון הרצליה לפני שנתיים אורפז פנתה לנתיבים חדשים של טכניקת צילומי מעקב: ב"עיר התמזה" היא העלתה לאוויר רחפן מחובר למצלמה שפלש לצילומי חתונה מבוימים וב"ברקפסט" מצלמה תרמית עקבה אחר המבלים במועדון, שנראה כמו זירת קרב אסונית.

לי אורפז (צילום: יוסי גמזו לטובה)
לי אורפז (צילום: יוסי גמזו לטובה)

הרבה צלמים פונים היום לכיוונים חדשים, כגון עבודה ארכיונאית וצילומי מעקב. האם הצילום המסורתי גוסס?
"ממש לא. צילום הוא אחד המדיומים המעניינים ביותר באמנות. בכל פעם ממהרים להספיד אותו ואז קורה איתו משהו מעניין. יש למדיום הזה המון כוח, בטח בעידן האינסטגרם. תמיד יש מה לעשות איתו. אני לא חושבת שצלם שהתחיל את דרכו בצילום ישיר בנוף חייב להישאר רק בזה. להפך, למה לא לבדוק ולבחון דברים? רוב הצלמים היום נוגעים במידה כזו או אחרת בדימוי קיים בעולם, כי אנחנו מוצפים בזה. זה מעניין לעבוד עם דימוי ולאו דווקא לייצר אותו".

יש היום גם הרבה נוסטלגיה באמנות, אם זה חזרה לטכניקות מסורתיות או כמו במקרה שלך, נוסטלגיה אישית.
"הנוסטלגיה שלי קצת ברורה וקלישאתית כי זה אבא שלי, אבל זאת לא בדיוק נוסטלגיה כי אני לא מכירה אותו, אולי אלו כיסופים וכמיהה. געגוע למשהו שחסר. זה עלול להיות כל כך קלישאתי אבל מה אני אעשה, בסוף יצא לי סוג של אלבום משפחה".

← לי אורפז – השקת ספר האמן "אמריקן אופטיקל" ותערוכת בזק בגלריה עינגע, בר יוחאי 7 תל אביב, שישי־שבת (2.11־3.11)

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד