הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה: "אנשים חושבים שפה זה לא יקרה"

מי שעבר בכיכר רבין הבוקר (רביעי) נתקל במחזה די מרהיב: בעומק הכיכר הוצב שולחן ארוך עמוס בכל טוב – פירות, לחמים, בשרים ויינות, ובמרכזו, ישוב על כסא, פסל של ראש הממשלה בנימין נתניהו השקוע באכילת הקינוח. מאחורי המיצב עומד האמן איתי זלאיט, שיצר אותו יחד עם השפיות מורן אהרון ואליש אנגלברג ואנשי תרבות נוספים שאיבדו את פרנסתם.

"הסעודה האחרונה" של איתי זלאיט בכיכר רבין (צילום: שלומי יוסף)

"זו הסעודה האחרונה", מסביר זלאיט. "במרכז יושב נתניהו, מכל צד שישה כיסאות ריקים שמשמעותם היא היעדר. הוא הסועד היחיד וכל האוכל מגיע אליו. הוא מגיע לשלב הקינוח – רואים אותו גורף עם היד את מרכז העוגה. הרבה אנשים מתייחסים לראש הממשלה כדמות נערצת, מורמת מעם, סוג של מושיע. ואותו מושיע, מר כלכלה, מר ביטחון, בזמן שהוא אוכל וסועד וממלא את כרסו, בתוך עמו יש כתוצאה מהמדיניות שלו מיליון מובטלים, אנשים רעבים, אנשים שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם. זה מעלה שאלה: איך מר כלכלה הצליח להגיע לנקודה הזאת? הקינוח, שהוא סיום הארוחה, הוא מאוד סימבולי וחשוב. הוא מייצג את המשבר, או את הצומת הכי דרמטי בתולדות מדינת ישראל. הצומת הזה הוא הסעודה האחרונה. זו עשויה להיות הסעודה האחרונה של אותו ראש ממשלה מורם מעם שנאשם בפלילים, דרך מוסדות הדמוקרטיה כמובן ולא בשום דרך אחרת, או שזו עלולה להיות הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה הישראלית".

איתי זלאיט על רקע מיצבו, "הסעודה האחרונה", בכיכר רבין (צילום: שלומי יוסף)

זה בלתי נמנע, עוד יבואו אלה שיגידו שזו הסתה.
"אני אשמח שיפנו אותי למקרה שבו מישהו הציג עבודת אמנות ובעקבותיו מישהו קם ורצח מישהו. אני לא זוכר מקרה כזה. מצד שני אני זוכר הסתה אמיתית שנגמרה ברצח ראש ממשלה, הסתה שנגמרה ברצח של מפגין. אני זוכר הסתה על בסיס יום יומי כמעט של חברי הממשלה שמועלים בתפקידם ולכן הכיסאות שלהם ריקים, כי הם לא נמצאים שם והם בעצם בוגדים בתפקיד האמיתי שלהם. זו הסתה אמיתית. אנחנו קצת התבלבלנו בבוחן המציאות שלנו. בין טוב ורע. אנחנו קצת מטשטשים אותם. זה מה שמביא אנשים שאני מכיר להגיד על מלח הארץ, מפגינים בבלפור, 'אנרכיסטים'. אני אפילו לא רוצה לדבר על 'מפיצי מחלות' וכאלה דברים. תסתכלו בהיסטוריה, תפתחו ספר, איפה אמרו דברים כאלה? אמר את זה יאיר גולן לפני שלוש שנים וקפצו עליו: ככה נראה סוף של דמוקרטיה. אנחנו כבר שם, זו הדקה האחרונה, זו הסעודה האחרונה. זה הקינוח של הסעודה האחרונה. הדקה התשעים. אם לא נתעורר עכשיו לא נדע מה להגיד לילדים שלנו, איפה היינו כשישראל הפכה לדיקטטורה. אני לא רוצה לעמוד בפני הילדים שלי ולהגיד להם שהייתי עסוק, שדאגתי לפרנסה שלי או שרציתי שיהיו לי 50 אלף עוקבים אז לא רציתי להגיד מה אני מרגיש באמת".

אבל יש מצב שאתה משכנע את המשוכנעים.
"המטרה המרכזית שלי היא לעורר את הגל המבורך שהתחיל. אנשים התחילו לפתוח את העיניים ולהבין מה קורה כאן ואת גודל השעה. אנחנו בתאריך תשעה באב שמסמל את חורבן בית שני, וכדי שלא נהיה בחורבן בית שלישי, אנחנו צריכים לממש את הזכות הדמוקרטית שלנו כל עוד היא אפשרית, לצאת להפגין ולתמוך ולהגיע לבלפור. אני תורם את חלקי גם בהפגנות וגם בפעולות כאלה. יש לנו פרויקט הדסטארט שנקרא 'אומנות המחאה', שבזכותו נוכל להמשיך לעשות מיצבים כאלה. אני לא פועל משום זרוע פוליטית. קיבלתי המון הצעות אבל אני רוצה שאלו יהיו פעולות עממיות".

"הסעודה האחרונה" של איתי זלאיט בכיכר רבין (צילום: שלומי יוסף)

איך אתה מתרשם שהמיצב מתקבל עד כה?
"הוא מעורר הרבה עניין וזה מבחינתי עונה גם לשאלה לגבי הסתה. התפקיד שלי כאמן הוא להציב מראה. אני נותן את הראייה שלי, את תמונת המצב שלי להיום. זה בוחן המציאות. אם הוא לא היה מעניין אף אחד, ולא היה נוגע לאנשים בבטן, אז אף אחד לא היה מראיין אותי. אבל באו לפה אנשים ואמרו לי עם דמעות בעיניים שהם ראו את המיצב וזה ריגש אותם, ואולי שינה להם משהו, אחת אמרה שהיא רוצה לתרום, אחד אמר שהוא רוצה להתחיל לבוא להפגנות. זו המטרה שלי – לעורר כמה שיותר תשומת לב ורצון לפעול ולהבין באמת. זו לא דרמטיזציה, זה פשוט ככה. אנשים חושבים שאובדן הדמוקרטיה זה משהו שלא יקרה פה, אנשים לא רוצים לראות את זה. זה קשה, גם לי זה קשה. אבל תחברו את כל החתיכות של הפאזל ותראו שזה מה שקורה. בואו נתעורר עכשיו, לפני הסוף".