תל אביב לא שלי אבל אני בהחלט שלה, וכל עיר בעולם בה ביקרתי, עיני תמיד חיפשו את הטופוגרפיה המוכרת של רחובותיה, ותמיד מבחינתי בסוף כל עיר זרה בה שהיתי שכן ים, באיזשהו אופק לא נראה.
תל אביב היא לא העיר שלי, היא העיר של כל מי שמוצא בה ספסל לשבת, בין עשרות ספסלים מודבקי סטיקרים של צעירים שפעם חיו וישבו עליהם ועכשיו גם זיכרונם מתקלף מקרשי העץ.
היא של האישה הקדושה שמפזרת אוכל רטוב על גדר הבטון לחתול שעבר תאונות אבל עוד נותרה בשפמו נשמה אחרונה.
היא של השכן הסכיזופרני שפוגש אותי כל בוקר בקפה, ומדבר איתי בתדר שאני לא מבינה אבל יודעת. שיחות שבסופן אין לי מושג אם אני קול בראש שלו, או שהוא ישות בנפשי.
תל אביב לא שלי אבל אני שלה, על אף הרעש הבלתי פוסק של שיפוצי התמ"א, והבנייה המזדחלת של הרכבת הקלה. ומופלא בעיניי איך בד בבד היא שוקקת ככרך, ואינטימית כמושבה.
לתל אביב יש את האלוהים שלה.
והוא לא מקושט ציציות, לא חובש כיפה ולא מטפח פאות.
האלוהים של תל אביב לא עומד מחוץ לבתי הספר ומשדל ילדים להתלפף ברצועות עור,
ולא חוצץ בין גברים ונשים בכיכרות.
הוא גם לא שוכן תחת בגדי הפשתן של יותר מדי משפחות צרפתיות שרכשו בה דירות יוקרתיות.
אלוהים של תל אביב נמצא באור ובגשם שבהם היא מסורקת,
בעצים עבי גזעים המשוחחים ביניהם בשדרות,
בפרפרי לבנין הכרוב המרחפים בגינות בינות ילדים ומגלשות,
בתוך סל שוק שגוררת יד קשישה,
בקו חמש בדרך אל הים, שלא מבדיל בין צבע ודם.
אלוהים של תל אביב פתוח גם בשבת, וזמין לכולם.
אמן ואינשאללה שכך תישאר לעולם.
שירה גפן היא סופרת, תסריטאית ובמאית. בימים אלה יצא בהוצאת כנרת-זמורה-דביר "אין כניסה למפלצות", קובץ סיפורים מאת ילדי כפר עזה ונחל עוז, בעריכתה. הספר נוצר במסגרת "ילדים מספרים", פרויקט שיזמה גפן, ומאויר בידי עינת צרפתי ודוד פולונסקי.

• העיר שלי
• יוצרים כותבים
• שבעה באוקטובר