רחוב אנרגטי, פועם, עם סבירות נמוכה להידרס. העיר של אבי גרייניק
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: הקומיקאי/מוזיקאי שמעלה מופע חדש במרכז ענב בחודש הבא. מאז שעזב את מרכז העיר, הוא אמנם מרגיש ירידה בליבידו העירוני שלו - אבל לפחות הוא כבר מצליח למצוא את עצמו בסנטר
1. רחוב דיזנגוף
אל תשאלו אותי איך, אבל אחרי שנים שגרנו הרבה מאוד זמן באזור כיכר רבין, מצאנו את עצמנו בשכונה סאחית להחריד. אחרי שאתה רגיל להיות קרוב להכל ופתאום אתה יותר קרוב לדרך נמיר, אתה מרגיש איזו ירידה בליבידו העירוני שלך (אני חושב שהרגע המצאתי מושג). במסגרת ההתמודדות הקבועה שלי עם תפיחתה של הכרס, אני משתדל לעשות צעידות ארוכות ולגוון בכיוונים. גם אם אני הולך לכיוון צפון, דרום או לכיוון הים בשום סנריו אני לא מוותר על צעידה של כמה דקות באיזשהו נתח מבשרו של רחוב דיזנגוף. אני לא בטוח שאני יודע למה, אולי ריבוי החנויות במתכונת הישנה והלא קניונית, אולי משום שזה הרחוב שתמיד אוכלים ושותים בו משהו ואולי משום שהחזירו את עטרת הכיכר ליושנה התל אביבי העל זמני, הכל ברחוב הזה מרגיש אנרגטי, פועם, צעיר אבל לא טרנד. עוד דבר: בערך מאזור שדרות בן גוריון, כשהולכים לכיוון צפון על דיזנגוף, המדרכות אשכרה רחבות יותר ומלבד רווחת הצועדים משתפר באזור זה הסיכוי שלכם לא להידרס על ידי דו גלגל.
2. חוף פרישמן
סורי, לא מבין את המשיכה של אוהבי הים לחוף הצוק. הוא כל כך מבורך בצוקים יפים ובמראה טבעי שהוא נראה כמו וול פייפר ששמו בזום. הוא יכול להיות גם חוף יפה בפורטוגל, אבל בסוף הוא בתל ברוך שזה מוניציפלית תל אביב, אבל רק מוניציפלית. חוף פרישמן, לעומת זאת, נראה תמיד כמו תמונה מהאייטיז שנשרפה מרוב אור השמש. נכון, הוא צפוי, וההליכה אליו ממרכז העיר היא קלה עד כדי פינוק, אבל מי רוצה לנסוע לים עם אוטו? עם אוטו נוסעים לכינרת. אז אם הוא המוני לכם במשך הקיץ, תבואו בחמש וחצי ותהיו עדים למהפך שקט: באזור שש, הוא מתחיל להתבגר מנטלית (אולי כי נגמרים החוגים של צופי ים) ומחוף פונקציונלי כזה, סוג של חוף מובן מאליו, הוא נהפך לרומנטיקה תל אביבית במיטבה.
3. דיזנגוף סנטר
אני גר בת"א מ-1993. בערך ב-2001 סוף סוף הצלחתי להבין איך הסנטר בנוי, משהו שם מבלבל. עד שהמוח שלי למד להתמצא, אני חושב שבתוך הסנטר שאלתי בערך 2,500 בני אדם איפה זה 'כלי זמר'. פעם אחת זה קרה לי כשהייתי כבר בתוך כלי זמר. מבלבל שם נו. אבל למה אני כ"כ אוהב את הסנטר? קודם כל, לא משנה מה זה עבורכם, בשבילי זה לא קניון. אם הוא היה קניון אז הוא קניון משובש, ואחרי שלמדתי אותו הוא משובש בדרך שאני אוהב. יש לי שם הכל ואני מכיר את העסקים ואת הבעלבתים.
תגידו לי באיזה מקום בארץ אני יכול לקנות צינור לדוש בהום סנטר, שרוכים צבעוניים בחנות שמוכרת שרוכים מיוחדים לנעליים (רק שרוכים!) וסינטיסייזר? רק בסנטר. בשנים האחרונות האוכל זאת הצלע החלשה, אמנם בחמישי הוא הופך לבאזאר אוכל די טוב אבל צפוף בטירוף ויש באוויר ריח של אבקת מרק. מה שבשום אופן אי אפשר לקחת מהסנטר זה שהוא הראשון מסוגו היסטורית, ואת זה שאנשים מחוץ לעיר עדיין באים במיוחד ואוהבים אותו, כך שהוא בעצם כור היתוך צרכני ישראלי לא פחות מעזריאלי. אה, והוא באמת בסנטר של תל אביב. שיחוק.
4. פקורינו
מבאס אותי שאנחנו גרים במקום שאין בו אוכל רחוב. אבל באמת אין. כלום. לא פיצה, לא שווארמה, לא איזה פלאפל פונקציונלי, אפס. גורנישט. האוכל רחוב היחיד שאכלתי ברחוב היה כשקטפתי חמציץ. (אני בן 50 והחמציצים עדיין רודפים אותי) וזה לא שאנחנו גרים מחוץ לתל אביב באיזה פרויקט משתלה או תל ברוך, אנחנו בתוך תל אביב בין ארלוזורוב לכיכר המדינה. אבל כלום. מדבר. שיממון. למזלנו, במעלה הקוצים הקולינרי שלנו, יש חוץ מ״ארטי״ (ארלוזורוב פינת סולד ,קפה משובח ומאפים מצוינים) גם את פנינת המדבר שנקראת פקורינו.
זו מעדניה שנמצאת במרכז המסחרי העתיק בסולד ונמצא שם הבאגט הכי טוב שאתם יכולים לדמיין עם הגבינות ו/או הנקניקים הכי טובים שאתם יכולים לקבל ועם הממרחים הכי איכותיים. למרות שזה לא בדיוק קוויקי כי כל הכנת סנדוויץ' שם נלקחת ברצינות של בניית חללית, זה בהחלט ירגיש לכם מוצדק אחרי הביס הראשון שמרים אל מחוץ לאטמוספרה ויחזיר אותנו הביתה מחויכים עם פירורים של באגט על הסוודר שאני אישית לא מנער כדי לא להיפרד מהר מדיי מהחוויה.
5. גינת פייבל
גינת פייבל היא אשכרה חורשה גדולה באמצע תל אביב שכמו בצבא מחולקת לשלושה חלקים: גינת משחקים לזאטוטים מוקפת בעצים עתיקים; אחריה יש את החלק של מתקני אימוני כושר עירוניים (בהזדמנות זאת אני מבקש מהחברה עם הרמקולים עם בלוטות׳ להנמיך או לעשות מנוי בגרייטשייפ); והחלק השלישי, האהוב עליי, הוא בית השימוש לחיות, שיש הנוהגים לקרוא לו: גינת כלבים. זאת גינת כלבים כל כך גדולה שהכלבה שלי הלכה שם לאיבוד. מצאנו אותה. לצערה. הדבר שלמדתי לאהוב בגינות כלבים הוא העניין הקהילתי.
בתור מישהו שיחסית לגבר הוא פטפטן (בעצם גם יחסית לאישה) אני מוצא את עצמי מנהל שיחות עומק ולומד פרטים על בני אדם שלא מפריע להם שאני קורא להם בשם של הכלב שלהם. ״מה שלומך ראג׳ה?״ והבן אדם עונה לי אפילו שקוראים לו רועי! קסם. אז זאת גם אחלה ההזדמנות לבקש סליחה מאלה שאני אוכל להם ב-7 בבוקר את הראש (בשמונה התקפת המלל נרגעת כי הכדור מתחיל להשפיע) ולומר תודה על גינת פייבל בשמי ובשם כלבתי שלי (Sheli) גרייניק שאוהבת לנשנש בגינה כל מה שמונח על הקרקע, אפילו שהוא ששינה מצב צבירה והמבין יבין. מה לעשות, אף אחד במשפחת גרייניק לא מושלם.
מופעו החדש של אבי גרייניק "גם וגם" יעלה במרכז ענב בחמישי ה-7.4 במסגרת פרויקט "ענב במערכה הראשונה". במופע החדש הוא משלב בין שתי האהבות הבימתיות שלו – מוזיקה וקומדיה. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים