>> אמירה תורתי היא המנהלת של גילה וננסי ביום ומלכת דראג בלילה המוכרת בשם הבמה שלה "צמרת", חברת נבחרת הדיוות של גילה וננסי, Gila Girls. היא רק בת 23 אבל כבר שמונה שנים בעולם המסעדנות. בסופ"ש הגאווה הקרוב היא תהיה עסוקה במיוחד בשתי החזיתות, כשבגילה וננסי ייערכו שלושה אירועים מרכזיים: ברביעי (10.6) ישתלטו על מועדון הננסי אנשי Vogue Night TLV למסיבת 80s PRIDE KIKI BALL', המוקדשת לתרבות הווג, אופנה, מוזיקה וביטוי עצמי (כרטיסים כאן); בחמישי (11.6) יעלה ליין מסיבות הנשים TOPLESS על חללי הגילה, הננסי והחניון במסיבה עם לא פחות מ-12 דיג'ייות (כרטיסים פה); ואילו בשישי תיערך ארוחת בראנץ' מיוחדת עם מופע של ארבע מבנות הגילה גירלס ומנות בוקר מושחתות של דניאל לזר (עוד אין כרטיסים, אבל אתם רוצים להיות שם.

>> חנות שרוצה בה הכל וחייט שמגהץ שטרות // העיר של אפרת שטיגליץ
>> פלאפל עם סיפור ומקום קטן של נחמה // העיר של איתמר אבנרי
>> גינה שהיא סוד שמור ואווירת שכונה של פעם // העיר של אורנה לנדאו

"מאז המלחמה אני מרגישה כמה קל להיסחף לפחד, לכעס ולפילוג, וכמה חשוב לבחור דווקא בחיבור. אני מאמינה גדולה בשלום – לא רק כיעד מדיני, אלא כדרך חיים. שלום בין אנשים, שלום בתוך קהילות, ובעיקר שלום עם עצמנו. כאישה טרנסית וכמי שעובדת בעולם האירוח, אני פוגשת מדי יום אנשים שונים ממני. זה מזכיר לי שוב ושוב שכאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו ולאחרים להיות מי שאנחנו באמת, בלי פחד ובלי שיפוטיות, נוצר מקום לאמפתיה, להקשבה ולקרבה. מבחינתי, השלום הגדול מתחיל בדיוק שם – במפגש האנושי הקטן".

1. גילה וננסי

כמובן. זה המקום האהוב עליי בעיר, ולא רק כי אני משוחדת. עבורי זה הרבה מעבר למקום עבודה – זה בית. זה מקום שנתן לי הזדמנויות, אפשר לי לצמוח מקצועית
ואישית, ותמיד גרם לי להרגיש רצויה ושייכת. אני אוהבת את העובדה שהוא מצליח להיות מרחב קווירי גאה ובולט, ובו בזמן מקום שמקבל אליו אנשים מכל קשת החברה. יש בו משהו שמאפשר לאנשים להיחשף לעולם של תרבות, אמנות ודראג קווירי בצורה טבעית, חמה ומזמינה. כמו שאנחנו אוהבות לומר: For everybody by Queer People". האוכל של השף דניאל לזר, בהשראתו ובניצוחו של איל שני, הוא חגיגה בפני עצמה, הקוקטיילים מדויקים והאווירה תמיד מלאה באנרגיה טובה. הקסם האמיתי של המקום הוא בכך שכל כך הרבה אנשים שונים מרגישים בו בבית, להט"בקים וקווירים, אבל ממש לא רק. זו תל אביב שאני אוהבת לראות.
>> לבונטין 8 תל אביב

2. מאש סנטרל

זה המקום שבו פרסונת הדראג שלי באמת התגבשה. מעבר להיותו בר ומועדון, הוא מהווה בית לקהילות רבות בתוך הקהילה הלהט"בית, במיוחד לקבוצות שלא
תמיד נמצאות במרכז הבמה, כמו קהילת הדובים, קהילות הפטיש וכמובן קהילת הדראג. גיורא, הבעלים, הוא אדם עם לב ענק, שבמשך שנים פתח את הדלתות שלו לקהילות שונות ויצר עבורן מרחב בטוח, מכיל ומקבל. עבור הרבה אנשים, מאש סנטרל הוא הרבה יותר ממקום בילוי, הוא מקום של שייכות. בכל יום חמישי מתקיים שם ליין ה"Fantazy", אחד מלייני הדראג החשובים בעיר, שמארח מופעי דראג מלאים ומעניק במה למלכות חדשות בתחילת דרכן.

זה מקום שמטפח אמנות, יצירה וקהילה, ונותן לדור הבא של אמני הדראג הזדמנות לצמוח, אחד ממקומות המפגש היפים של הקהילה הגאה ושל כל מי שמאמין בחופש ביטוי, חיי לילה ותרבות אלטרנטיבית. במהלך מבצע "עם כלביא" נפגע המקום מפגיעת טיל איראני, אבל לשמחתי, אחרי תקופת שיקום הוא חזר לפעול ובגדול. דווקא עכשיו חשוב לי לפרגן לו, להגיע אליו ולתמוך במקום שנתן בית לכל כך הרבה אנשים לאורך השנים.
>> אלנבי 38 תל אביב

3. פארק הירקון

אחד המקומות האהובים עליי בעיר, ואולי גם אחת מפיסות הטבע המשמעותיות האחרונות שנותרו בה. כתל אביבית נולדתי לתוך הנוף העירוני, לרעש, לתנועה ולקצב הבלתי פוסק, אבל דווקא בגלל זה אני כל כך מעריכה את הרגעים שבהם אפשר לעצור. יש משהו מיוחד בהליכה לצד הירקון, באוויר הקריר של הערב, במדשאות הרחבות ובתחושה שהעיר לרגע מנמיכה את הווליום. זה מקום שמאפשר לנשום. אני ובן זוגי מאוד אוהבים להגיע לשם לדייטים. לפעמים כל מה שצריך זה מחצלת, בקבוק יין לבן ושיחה טובה על החיים. בתוך עיר שכל הזמן ממהרת ממקום למקום, פארק הירקון מזכיר לי כמה חשוב לפנות מקום שקט, לאינטימיות ולרגעים הפשוטים. זו חוויה שהופכת לנדירה יותר ויותר, ולכן אני כל כך מוקירה אותה.

4. בית רומנו

מגלם את מה שהעיר הזאת יודעת לעשות הכי טוב: לא רק מקום לאכול או לצאת אליו בערב, אלא מתחם חי ונושם שמחבר בין אוכל, תרבות, מוזיקה, אמנות, חיי לילה וקהילה. אני מוצאת את עצמי מגיעה לשם שוב ושוב. לפעמים בשביל לשבת לקפה או לאכול צהריים, לפעמים בשביל לפגוש חברות, ולפעמים פשוט כי יש שם אנרגיה שקשה למצוא במקומות אחרים. תמיד קורה שם משהו, אבל אף פעם לא מרגיש מאולץ. יש תחושה של עיר אמיתית, חיה ויצירתית. אני מאוד מתחברת לפילוסופיית האירוח של אייל שני, ובית רומנו הוא בעיניי אחד הביטויים המוצלחים ביותר שלה.

הוא מצליח ליצור מרחב שבו האוכל הוא רק חלק מהחוויה. אנשים מגיעים בשביל ארוחה, נשארים בשביל המוזיקה, פוגשים חברים, מכירים אנשים חדשים והופכים לחלק מקהילה. כמי שעוסקת גם באירוח וגם בחיי לילה, אני מסתכלת על בית רומנו כמקור השראה. הוא מזכיר לי שמקום טוב לא נמדד רק במה שמוגש על הצלחת או בכוס, אלא ביכולת שלו לגרום לאנשים להרגיש שייכים. בעיניי, זה אחד המקומות שהכי מצליחים ללכוד את הרוח התל־אביבית פתוחה, יצירתית, מגוונת ותמיד מלאה בחיים.
דרך יפו 7 תל אביב

5. חוף הים

הוא כנראה המקום האהוב עליי ביותר בעיר, ואולי גם המקום שאני לא מגיעה אליו מספיק. כמו הרבה תל אביבים, אני לוקחת אותו לפעמים כמובן מאליו, אבל בכל פעם שאני חוזרת אליו אני נזכרת כמה מזל יש לנו. זכיתי להיוולד בעיר שיש לה ים, ובעיניי זו אחת המתנות הגדולות שתל אביב מציעה לתושביה. יש משהו במפגש עם הים שמכניס הכול לפרופורציות. הצרות נראות קטנות יותר, הרעש היומיומי מתרחק, ואני מצליחה לשחרר קצת שליטה ולהיזכר כמה אנחנו קטנים מול הטבע ומול האופק האינסופי שנפרש מול העיניים.

לא משנה אם אני יושבת על החוף עם חברים ומשחקת שש־בש, יוצאת לדייט עם בן זוגי, מבלה עם המשפחה, הולכת לאורך הטיילת או פשוט נכנסת למים ביום קיץ חם – הים תמיד מצליח למלא אותי מחדש. הוא מעניק לי שקט, מרחב ונשימה בתוך עיר שלא עוצרת לרגע. בעיניי הים הוא הלב הפועם של תל אביב. הוא המקום שבו כל חלקי העיר נפגשים צעירים ומבוגרים, משפחות, תיירים, ספורטאים, אוהבים וחולמים. זה אחד המקומות היחידים שבהם כולם חולקים את אותו הנוף, את אותו האוויר ואת אותה השקיעה. פשוט זכינו בו.

מקום לא אהוב בעיר:

שדרות רוטשילד בלילה הן כנראה המקום שהיחסים שלי איתו הכי מורכבים. מצד אחד, יש לי אליו המון אהבה ונוסטלגיה. אני זוכרת את עצמי כילד מסתובבת שם עם
ההורים שלי, נהנית מהעצים, מהאווירה ומהתחושה של מרכז העיר. במשך שנים זה היה אחד המקומות שהכי אהבתי בתל אביב. דווקא בגלל זה כואב לי לראות איך בשנים האחרונות החוויה שם השתנתה. בשעות הלילה המאוחרות, במיוחד בסופי שבוע, יש לא פעם תחושה של חוסר ביטחון. יותר מדי מקרים של אלימות, הטרדות והתנהגות מאיימת הפכו לחלק מהמציאות במקום שאמור להיות אחד המרחבים הציבוריים המרכזיים והנעימים בעיר.

כחברה בקהילה הלהט"בית וכאישה טרנסית, אני מרגישה את זה באופן אישי. בחודש האחרון הותקפה באזור עובדת אהובה שלנו מגילה וננסי רק בגלל זהותה המגדרית והמינית. זה לא מקרה בודד. מה שהכי מצער אותי הוא שזה קורה דווקא בלב תל אביב, עיר שמתגאה בחופש, בגיוון ובקבלה. העירייה והמשטרה צריכות להגביר את הנוכחות והאכיפה באזור, במיוחד בשעות הלילה ובסופי השבוע, כדי שכל מי שחי כאן או מגיע לבלות כאן יוכל להרגיש בטוח. אני עדיין אוהבת את רוטשילד ולכן חשוב לי לדבר על זה. דווקא המקומות שאנחנו אוהבים הם המקומות שעליהם אסור לנו לוותר. עיר פתוחה ושוויונית לא נמדדת רק בערכים שהיא מצהירה עליהם, אלא גם ביכולת שלה לאפשר לכל אדם ללכת ברחוב בביטחון ולהרגיש שהוא שייך.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המחזמר"פרסילה מלכת המדבר"בתיאטרון הבימה. ההפקה, בבימויו של משה קפטן, היא יצירה שחוגגת חופש, קבלה, משפחה נבחרת ואת אמנות הדראג, ופתאום לראות סיפור כזה מקבל במה מרכזית בתיאטרון הלאומי של ישראל היה רגע מרגש במיוחד. כאמנית דראג בעצמי, הרגשתי שיש משהו מאוד משמעותי בכך שעולם שבמשך שנים התקיים בעיקר בשוליים ובחיי הלילה זוכה להכרה ולחשיפה בפני קהל רחב כל כך. מעבר לחשיבות הערכית שלו, מדובר פשוט בהפקה מצוינת. בעיניי זה אחד ממחזות הזמר הטובים שנעשו כאן בשנים האחרונות, כזה שמשאיר אותך עם חיוך גדול בלב גם הרבה אחרי שהמסך יורד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני שומעת הרבה לאחרונה את השיר"יד ביד" של עופרה חזה, למילים של בצלאל אלוני ולחן של צביקה פיק. בצלאל אלוני תיאר אותו כסוג של תפילה וקריאה לתקווה ולאחדות. יש בשיר הזה כל כך הרבה תקווה. מין הבטחה פשוטה כזאת שאם נצליח לצעוד יד ביד, להסתכל אחד על השנייה בגובה העיניים ולבחור בחיבור במקום בפילוג, נגיע למקומות טובים יותר. בקרוב אבצע את השיר בדראג עלבמת וויגסטוק, אירוע הדראג הגדול ביותר של השנה. השנה נושא המופע הוא "אומרות שלום" – גם שלום כפרידה מהמלחמה ומהכאב, וגם שלום כתקווה לעתיד טוב יותר. כל 15 המופיעות יקדישו את הנאמברים שלהן לנושאים של שלום, אחדות והוקרת תודה לזמר העברי, ואני לא יכולה לחשוב על שיר מתאים יותר מהרגע הזה מאשר "יד ביד".

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לאחד מהארגונים הלהט"ביים שפועלים בישראל:המרכז הטרנסי, האגודה למען הלהט"ב, איגי, מעברים, חוש"ן, בית דרור, המרכז הגאה, פרויקט גילה להעצמה טרנסית. דווקא בתקופה האחרונה, ובמיוחד על רקע הקיצוצים בתקציבים, חשוב להראות לארגונים האלה שאנחנו עומדים מאחוריהם. הארגונים הללו עושים עבודה מדהימה יום־יום: מליווי והדרכה לנוער להט"בי, דרך תמיכה בקהילה הטרנסית, ועד סיוע לאנשים במצבי סיכון וליוצאות ויוצאים ממעגל הזנות. הם מעניקים ביטחון, קהילה ותקווה לאנשים שלפעמים מרגישים שנדחקו לשוליים. הרבה מהזכויות, ההזדמנויות ותחושת השייכות שחברי וחברות הקהילה נהנים מהן היום נבנו בזכות העבודה הבלתי פוסקת של הארגונים האלה. תמיכה בהם היא לא רק תרומה, אלא השקעה בחברה שוויונית, בטוחה וחומלת יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתן טל. יש אנשים שנותנים לך הזדמנות, ויש אנשים שמשנים את מסלול החיים שלך. איתן הוא כזה עבורי. מפיק, יזם תרבות וצלם שפועל כבר שנים בלב הקהילה הגאה בתל אביב, ממפיקי אירוע הדראג האייקוניוויגסטוק, אחד מאירועי התרבות הלהט"ביים הגדולים והוותיקים בישראל ומעבר לזה, הוא היה ממקימי ומובילי"המסלול"– בית הספר לאמנויות הדראג שלהמרכז הגאה, תוכנית שנותנת לדור חדש של אמני ואמניות דראג כלים מקצועיים, ליווי ובמה לצמוח. כבוגרת התוכנית, אני יודעת כמה ההשפעה שלה משמעותית. איתן ראה בי משהו, האמין בי, דחף אותי להשתפר, נתן לי הזדמנויות, פתח לי דלתות ולא הפסיק לעודד אותי לצמוח. בעולם שבו כל כך הרבה אנשים מחכים שתוכיחי את עצמך, איתן היה מהאנשים הבודדים שפשוט נתנו לי צ'אנס. כאמנית דראג וכאשת אירוח, הרבה ממה שאני היום נבנה בזכות אנשים שהאמינו בי בדרך. איתן טל הוא אחד המרכזיים שבהם, ועל זה תמיד אהיה אסירת תודה.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני באמת מאמינה בזה. אני מלאת תקווה לעתיד טוב יותר, גם אם לפעמים קשה לראות אותו בתוך המציאות המורכבת שאנחנו חיות בה. בעיניי, שינוי לא מתחיל במקומות הגדולים אלא דווקא במעגלים הקטנים שלנו, בדרך שבה אנחנו מתייחסות לאנשים סביבנו, ביכולת להקשיב, לגלות אמפתיה ולהושיט יד. אני מאמינה שאם כל אחת ואחד מאיתנו יבחרו להפיץ קצת יותר אור, קצת יותר טוב וקצת יותר חמלה, בסוף זה יחלחל החוצה.אני בוחרת להישאר אופטימית. לא כי הכול מושלם, אלא כי תקווה היא הבחירה שמאפשרת לנו להמשיך לבנות מציאות טובה יותר.

• העיר שלי
• מצעד הגאווה
• גילה וננסי
• מאש סנטרל
• פארק הירקון
• חוף הים בתל אביב
• שדרות רוטשילד
• בית רומנו