הוא חבר מועצת העיר מטעם "עיר סגולה" ויש לו המון מה לומר על זכויות שוכרי הדירות בעיר, על המצב הנפיץ ביפו, ועל האקטיביזם של תנועות כמו "מרימה" ו-Her Academy, אבל אנחנו סחטנו ממנו המלצות על מקום שכיף למסגר בו תמונות, על בר שצריך לשבור קללה ועל החוף הראשון שלו. בונוס: מתברר שעוד אפשר לתקן!
>> איתמר אבנרי (ממש כדאי שתעקבו) הוא חבר מועצת העיר מטעם תנועת עיר סגולה. לפני עשר וחצי שנים הוא היה שותף להקמת תנועת "עומדים ביחד" וכיום הוא חבר הנהגה בה. פעיל בקהילה הגאה וממתין שהדוקטורט שלו על הניסיונות להשבה לחיים של מינים נכחדים יאושר.
>> גינה שהיא סוד שמור ואווירת שכונה של פעם // העיר של אורנה לנדאו
>> בר סודי בפלורנטין ושוק שנשאר שוק // העיר של אמיל ברוקמן
>> הנוף היפה בעולם ומסעדה מעולה לאנשים עובדים. העיר של ישי שריד
1. סאלוד
בפינה של שדרות וושינגטון, הרחוב שבו אני גר, יש פינה קצת מקוללת. אני גר שם כבר חמש שנים, ואף פעם לא הצלחתי לעקוב אחרי העסקים שנפתחים ונסגרים בפינה הזאת.לפני כמה חודשים נפתח שם בר קטן, "סאלוד", שמאז הפך למקום הישיבה המרכזי שלי. אין בו שום דבר שמתיימר להיות יותר ממה שהוא: מקום קטן ומוצלח שמגיש דרינקים וקפה. אבל הוא עשה המון: מהרגע שהוא נפתח, הבנתי שזה בדיוק מה שהיה חסר לי בשדרה. הוא גם מאפשר לחוות בצורה הכי טובה את הרגע היפה של היום, כשהשמש מתחילה לשקוע וכל הציפורים של השכונה מתכנסות על הפיקוסים של השדרה ועושות שיחת סיכום יום בקולי קולות. מקווה שהסאלוד ישבור את הקללה ויהפוך לאבן פינה בשכונה.
>> שדרות וושינגטון 14 תל אביב (פלורנטין)
2. קיר הילדים ביפו
המילים "מקום אהוב" לא מתאימות כאן, אבל זה מקום חשוב, שמספר הרבה על העיר שלנו ועל מה שהיא יכולה להיות. במהלך המלחמה, תושבי יפו ופעילים נוספים תלו על קירות הבית הירוק בכיכר חג' כחיל שביפו תמונות של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה. עשרות פנים ושמות של ילדות וילדים שלא עשו דבר לאיש, ושילמו מחיר נורא. מאז,האנדרטה המאולתרת הזאת הושחתהשלוש פעמים – פעם אחת בידי עובד קבלן של העירייה (מקרה שבעקבותיו קיבלתי הבטחה מהעירייה שהדבר לא יחזור על עצמו) ופעמיים בידי אנשים שצולמו על-ידי עוברי אורח – כשבפעם האחרונה התולשים גם תקפו בגז מדמיע את עומר סיקסיק, חבר מועצה לשעבר (וחבר אישי) שביקש מהם להפסיק.
בכל המקרים החזרנו את התמונות, ואנחנו שומרים על הקיר. רבים לא יודעים על הקשר הקרוב בין יפו לעזה, ועל העובדה שלרבים מהיפואים יש קשרי משפחה קרובים מעבר לגדר. קיר ההנצחה הזה הוא מקום קטן של נחמה ועבור רבים – גם של גאווה בזהות הפלסטינית של יפו. מבחינתי הוא מסמל את האפשרות לבחירה בעתיד אחר, של שלום, של הכרה ושל צדק.
>> יפת פינת שבטי ישראל, כיכר חאג' כחיל יפו
3. סיפור מסגרת
אני אוהב למסגר תמונות. לא יודע למה, פשוט אוהב. אני אוהב לבחור את צבע, חומר ועובי המסגרת. אוהב להתלבט לגבי הפספרטו מסביב לתמונה. אוהב לאסוף את התמונות הממוסגרות ואוהב לשנות את איך שהקירות שלי נראים. יש לי תמונות על כל קיר בבית, ורבות נוספות בארון – והן בתחלופה מתמדת. ואם אתה אוהב למסגר, אתה צריך למצוא גם מישהו שאתה אוהב למסגר אצלו. אחרי שעברתי הרבה ממסגרים בעיר – חלקם טובים וחלקם פחות – גיליתי שהמקום שבו אני הכי נהנה לעשות את זה הוא "סיפור מסגרת" ברחוב אילת. בכל פעם שאני נכנס לשם, יש להם את כל הסבלנות שבעולם להתלבט איתי, להראות אופציות, והכי טוב – גם יש להם דעות משלהם. יותר מפעם אחת באתי עם רעיון אחד ושיניתי לאחר כי הם אמרו לי שאני טועה. אני מעריך את זה ???? וחוץ מזה, הם גם עובדים ממש מהר, וזה בכלל בונוס. התמונה האחרונה שמיסגרתי אצלם הייתהציור של האמן Yonil, שעובד בעצמו מת"א והוא מעולה בעיניי.
>> אילת 39 תל אביב
4. חוף גאולה
לקח לי זמן ללמוד לאהוב את הים. למעשה, זה לקח בערך 29 שנה. גדלתי בעמק יזרעאל, רחוק מהים, והוא לא היה חלק מהחיים שלי. אבל כשעברתי לדירה ברחוב גאולה והים היה 3 דקות הליכה ממני, סוף סוף הגיע הקליק בינו לביני. בימים שבהם סיימתי את הלימודים או העבודה מוקדם, הייתי הולך לשם בצהריים. בהתחלה זה היה כמו החלטה ללכת לחדר כושר – משהו שצריך לעשות בכוח כי בסוף זה ישתלם. ואז זה הפך להרגל. כשעברתי מהדירה והתרחקתי שוב מהים לא ידעתי אם המשיכה לים תשרוד, אבל מסתבר שכן. ועם זאת, אני כבר לא זוכה ללכת לשם בצהריים באמצע שבוע ומתגעגע להרגל הזה מאוד. גם לא הייתי בחוף גאולה כמה שנים לדעתי, והשמועות אומרות שזה כבר לא אותו דבר. ובכל זאת, תמיד זוכרים את החוף הראשון שלך.
5. סופר פלאפל
הוא טעים, הוא זול, הוא קרוב למשרד שלנו, הוא מוסד תל אביבי והאחים שעובדים שם חמודים לאללה. צריך להגיד עוד משהו? כמו הרבה עסקים על אלנבי (ולא רק), גם שם העבודות של הרכבת הקלה עשו לבעלים חיים קשים מאוד, אבל הם שורדים בכבוד. אלנבי תמיד היה הרחוב האהוב עליי בעיר, גם כשהאוטובוסים דהרו בו והכל היה רועש ומלא בפיח. הוא תמיד נראה לי כמו רחוב שמקפל בתוכו עולם שלם של הרפתקאות וסיפורים, והבנייה הישנה והיפהפיה בו רק התייפתה מהפיח ומהשנים. אני מקווה שאחרי שהרכבת הקלה תיפתח ואלנבי יחזור לגדולתו, הקסם יישמר – וחשוב יותר, עסקים כמו סופר פלאפל יישמרו. בסוף, הם הדבר האמיתי שעושה את הרחוב. אם הם הולכים – הקסם הולך. אם אתם מגיעים ואין תור, ממליץ לשאול מהיכן הגיע המתכון לפלאפל. זה לא סיפור שלי לספר, אז מכאן אשאיר את זה למי שסקרן ללכת ולשאול.
>> אלנבי 113 תל אביב
מקום לא אהוב בעיר:
לפני חודשיים בערך קרס בניין ליד שוק לוינסקי. זה היה בניין מטריף – ענק, מוזר, עם דירות ועסקים בתוכו וסביבו. הייתי מסתפר שם פעם ולרוב הייתי הולך לאיבוד בדרך לספר, והייתי יושב בעסקים שסביבו, שעכשיו נסגרו. הקריסה של אחת החזיתות שלו חשפה את הצד המכוער והמכאיב של העיר, במיוחד בכל מה שנוגע לשוכרי דירות – אין מי שדואג, אין רשת ביטחון, אין תחושה שרוצים אותך בעיר. בבת אחת עשרות דיירים איבדו את הבית שלהם. חלקם מצאו את עצמם עם בקושי שקית קטנה של חפצים אישיים, ואז גילו שהצרות שלהם רק התחילו. העירייה פתחה חמ"ל אבל כמעט ולא סיפקה תשובות לדיירים. כדי להציל חפצים, היה צריך להפעיל קשרים ולחץ. כל צעד היה מאבק. ליוויתי חלק מהדיירים באותה תקופה ואלה היו ימים של תסכול. אחר כך גם התגלה בתחקיר של המקום הכי חם בגיהינום שהיו תלונות של דיירים על רטיבות באחד העמודים, שלא טופלו. חברת הניהול, פירר, שינתה במקום זה את החוזה כדי שלא תצטרך לתקן.
כל שוכרת ושוכר דירה בעיר יודעים כמה קשה לשרוד בה. תל אביב-יפו תמיד מרגישה לי כמו בית, אבל כזה שגם כל הזמן מנסה לזרוק אותך החוצה ובוחן כמה תחזיק מעמד. בעקבות הקריסה בדקתי וגיליתי שבערים אחרות בעולם יש נהלים לטיפול במקרים כאלה, שגולת הכותרת שלהם היא סיוע במציאת דירה חלופית כדי שתושבים יישארו בעיר. אנחנו מנסים לקדם נוהל כזה גם אצלנו עכשיו. עירייה שרואה את עצמה כמי שתפקידה להתייצב לצידנו ורוצה אותנו בעיר – זה מה שאנחנו צריכים וזה מה שאני מאמין בו. זו הסיבה שהתמודדתי למועצת העיר. עד שזה יקרה, הבניין ההרוס יישאר מבחינתי סמל לאדישות ולמשיכת הכתף אל מול הצרות והקשיים – הקטנים והגדולים – של שוכרות ושוכרי דירות בעיר.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בסוף מאי תנועת "מרימה" הרימה אירוע תיקון שבועות בבית רדיקל. את מרימה הקימו חברים שלי, שהכרתי מהדרכה באיגי (ארגון הנוער הגאה) לפני עשור, ועד היום אני חלק מהקהילה הזו שאחראית להמון יופי בחיים שלי. פעם בשבועיים אנחנו נפגשים חבורה של להט"ב משם לערבים של כתיבה, שיתוף, אמנות, למידה משותפת ופתיחה של הלב, ואת כל הקסם הזה התנועה – ובמיוחד עוז זלוף ויוחאי חביב שאצרו את האירוע – הביאו לבית רדיקל. היו שם שעשועון על קהילה, תקווה ושלום, קברט, תערוכת אמנות, מסיבה, וגם חדר שבו ארבעה מאיתנו קראנו סיפורים שכתבנו לקהל. מאז המלחמה הנפש שלי מרגישה כולה מרוטה ומגורדת. ערב אחד כזה של יופי נטול שיפוטתית החזיר לה המון.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מודה שאיבדתי הרבה מהכוח שלי לקרוא או להתרכז ביצירות בשנים האחרונות. הייתי מאשים את המלחמה, אבל האמת שזה הדוקטורט שאשם בזה. הפוליטיקה, האקטיביזם וכל המאבקים החברתיים שמסביב גם נוגסים בתורם ביכולת הזאת. ולכן כשאני מרגיש את הצורך הפנימי הנואש לקצת שקט וניתוק אמיתי, אני תמיד חוזר לאותו ספר שכשקראתי אותו פעם ראשונה, סיימתי אותו ביום ומיד התחלתי שוב –"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. דולי סיטי היא קצת תל אביב, וקסטל בלום היא מכשפת המילים המבריקה ביותר של השפה העברית. היה שווה להחיות את השפה כולה רק בשביל שהיא תכתוב בה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המכללהHer Academy. עמותת המכללה היא מקום שיוצר הזדמנויות לנשים במצבי זנות ואלימות. בבית הספר של העמותה הן יכולות ללמוד קורסים שונים ולקבל ליווי תעסוקתי, בדרך להשתלבות במקומות עבודה עם תנאים טובים ומכבדים, כמו שמגיע לכל אחת ואחד מאיתנו. את המכללה הכרתי דרך חברה טובה שעובדת שם, שיר, ואין לי מילים לתאר כמה העבודה שלה ושל כל עובדות ועובדי העמותה ובית הספר היא עבודת קודש. המכללה היא מסוג המקומות שלא היו צריכים לקום, כי המדינה הייתה צריכה להיות זאת שדואגת שאף-אחת ואף-אחד בחברה שלנו לא נשארים מאחור. אבל איפה שאין מדינה – יש נשים כמו מובילות המכללה, שבלי שיפוטיות, בלי תנאים מוקדמים ועם כל הלב – ועם מעט מאוד תמיכה – עושות את העבודה הזאת.אפשר וכדאי לתרום להן ישירות באתר העמותה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אינאס אוסרוף אבו-סייף. בשנה האחרונה אינאס עשתה את הדברים הכי חשובים ביפו. היא יזמה את תליית תמונות הילדים העזתים בכיכר חג' כחיל, אירגנה עמידות בעיר נגד ההפקרה של החברה הערבית כולה לארגוני פשיעה, וכשתושבת יפו בחודש התשיעי להריונה, חנאן חימל, הותקפה בידי נערי גבעות, היא אירגנה קואליציה של נשים יפואיות – פלסטיניות ויהודיות – שדרשו יחד ביטחון ושיוויון אמיתיים ביפו. המצב ביפו קשה, המתיחות מול הגרעינים התורניים עצומה, בן-גביר מחפש להבעיר אותה והמשבר הכלכלי בוודאי לא עוזר. מול כל אלה, מישהי כמו אינאס נותנת לי תקווה שעוד יהיה אחרת.
מה יהיה?
יהיה מה שנחליט שיהיה. אני עושה את מה שאני עושה לא כי אני בטוח שיהיה טוב – אלא כי אני יודע שזה אפשרי. אני אוהב את תל אביב כי היא הפכה אותי למי שאני – כאן יצאתי מהארון והכרתי את האהבות הראשונות שלי (וגם את הבאה בתור, אני מקווה). כאן מצאתי את הקול שלי, כאן הכרתי חברים שהפכו לשותפים בעומדים ביחד ובעיר סגולה. אני לא רוצה לגור בשום מקום אחר בעולם. ואני יודע שתל אביב-יפו יכולה גם להראות את הדרך לארץ כולה. זו העיר הכי מגוונת שיש – יש בה יהודים ופלסטינים, יש בה חילונים ודתיים וחרדים, יש בה מזרחים ואשכנזים, ויש בה חיים ועניין וסולידריות. ויש בה גם הרבה עוולות ואי-צדק, אבל גם רבות ורבים שנעמדים מול זה. לפני כמעט עשור אמרנו בעומדים ביחד ש"איפה שיש מאבק – יש תקווה". אנחנו לא תמיד מנצחים במאבקים שלנו, לא בעיר ולא בארץ, אבל התקווה תמיד בוערת ברחובות כאן. וכל עוד הנר (או הרחוב) בוער – אפשר לתקן. צריך פשוט להמשיך.