דן-יה שורץ בר-אל היתה גיטריסטית בלהקות רבות, אבל הזכורה מהן היא "דפנה והעוגיות", שפחות או יותר הפסיקה לפעול לפני כעשור, ורגע לפני הבחירות תשוב לשתי הופעות בלבד ובאופן חד פעמי במועדון המרץ2. להופעה הראשונה כבר אין כרטיסים, אבל להופעה השנייה ב-25.10 נשארו עוד כמה, ואם תקדימו תוכלו להצטרף להקלטה חיה של הפודקאסט "תרבות יום א׳" של הארץ לייב מול קהל, עם ניב הדס, גילי איזיקוביץ׳ והלהקה.

>> אוכל של תקווה, חומוס של אהבה ומוזיקה טובה. העיר של ספי ציזלינג
>> חומוס עם דודו גבע ז"ל והגשמת פנטזיה יצירתית. העיר של ענת ספרן
>> אירוח של מאהל בדואי וקריוקי שאולי יהפוך לכת. העיר של אמיר עדאקי

1. לופה וגן החשמל

בשנה האחרונה אני מבלה יותר מאי פעם במשולש החמוד שבין מקווה ישראל לרחוב החשמל, ומאז שיש שם את לופה – אני שם לפחות פעם בשבוע. אז קודם כל לופה: זו פשוט מעדנייה איטלקית, לכאורה פשוטה, יש שיגידו עממית, אבל לדעתי מדובר במוסד קולינרי מהמעלה הראשונה. הכל טעים שם, הכל יפה שם ותמיד נעים שם. כולם מדברים על הלזניה, אבל אני סאקרית של הכריכים, הסלטים והויטרינה – וואו הויטרינה… הקישואים, הכבד הקצוץ, המורטדלה והזיתים – פשוט תבקשו צלחת, מישהו ירכיב לכם. אבל לא על הלופה לבדה, אם אתם שם תעשו מניקור במקום של דינה של שרון אנקווה, תקנו פולים בקפה 51, waycup או הברזילי, ותקפצו למגדלור, כי בכל זאת, קצת רוח.
לבונטין 13, תל אביב

2. גרמי המדרגות הנעות של הרק״ל

השקת הרכבת הקלה מילאה אותי באופטימיות שאני עדיין מתקשה לכבות. בכל פעם שאני מחליקה אל מתחת לאדמה, באזור גרם המדרגות השני – כשהמזגן מתחיל לפעול ביתר שאת – הראש שלי מתחיל לשיר בלופים את "זהירות מהמרווח". אני בגדול מעריצה גדולה של תחבורה ציבורית, והרכבת הקלה תמיד מזכירה לי שעוד יכול להיות כאן נפלא. אפילו כשהיא מוסבת למקלטי ענק היא מדליקה אותי.

3. האחים

יש עניין, מה אגיד ומה אומר. כאילו, האוכל, ברור שהאוכל, אבל איכשהו עם השנים האוכל הפך שני לדבר עצמו, שגדול מסך חלקיו. האחים דוקטור תמיד שם כשצריך אותם, אחווה עמוקה וישראליות מהסוג שאני הכי אוהבת בעולם של ראיית הזולת ועזרה הדדית וחיבור אמיתי לתרבות ישראלית ואפילו, רחמנא לצלן – למסורת. אני הכי חילונית שיש והאחים זה סוג העם שמגיע לנו.
אבן גבירול 26, תל אביב

4. בוסתן מוז״א

לתל אביבים זה נחשב מחוץ לעיר, אבל בוסתן מוז"א הוא בדיוק מסוג המקומות שבגללם כדאי לזכור שיש חיים גם מצפון לירקון. הכל בו ישראלי: עצי זית ותות, גפנים, אבן מקומית, צל ומקומות לשבת. בישראל צריך קודם כל צל, ורק אחר כך אפשר להתחיל לדבר על יופי. זה לא גן שמנסה להיות אנגליה, תודה לאל, אלא בוסתן שיודע איפה הוא נמצא. בין השבילים יש בריכה אקולוגית, בית בד וטחנת קמח, והכל יושב ביחד בלי שתצטרכו להחליט אם באתם לטבע או לתרבות. אני אוהבת את המחשבה שאפשר לפתוח שערים של מוזיאון ולתת לאנשים פשוט להיות שם, בחינם, בלי שיצטרכו להוכיח שהם באו ללמוד משהו. עצים, מים, אבן, קצת עבר ובלי משימה. מבחינתי, גם לשבת בצל זו פעילות תרבותית.
חיים לבנון 2, תל אביב

5. רחוב ביאליק ברמת גן

כן נו, זה ברמת גן. אבל נשבעת שמשהו קורה ברחוב ביאליק! ראשית, הגייז הגיעו אליו. זה סימן מצוין כשהקהילה בוחרת שכונה, כי זה אומר שהולך להיות מגניב. שנית, הוא זכה במקום החמישי המכובד בתחרות הרחובות הארצית ויש בו אוכלוסייה כל כך מגוונת שלפעמים אני חושבת שאני בסרט של דיסני. אבל יותר קונקרטי – למעלה יש מעדנייה מעולה שפעם הייתה עצמאית והיום היא של קרל ברג, ואפשר למצוא בה רמה גבוהה מאוד של דגים מלוחים, בחנות הבגדים ״הפירמה״ אפשר לפעמים למצוא חולצות עם הפרצוף של דיוויד בואי (!) ושלל חליפות כדורגל בכל מידה למי שאוהב, בכיכר עצמה יש את פלאפל אורדע ואת איש המדרסים ואם מתמידים עד למטה – פוגשים קובה מטריף וחנות צילום של השמחות.

מקום לא אהוב בעיר

שרונה. אם לירוק לבאר שאני שותה ממנה היה ספורט אולימפי – הבחירה בשרונה היתה מזכה אותי לפחות בארד. למרות שהייתי שנים חלק מהטק, הקטר של המשק או איך שלא תקראו לו, פיתחתי סלידה קשה מהתרבות הנלווית. אי אפשר לעבור בשרונה בלי לשמוע 800 פעמים את המילה AI ושברי משפטים עם מילים באנגלית שגורמות לכל השיחות להשמע בדיוק אותו הדבר. לאנשים עם הפרעת קשב וחיבה לציתות (היי!) – הישיבה בבתי הקפה או במבשלות הבירה באזור משולה ללבהות בצבע מתייבש. כפי שידידי גראוצ׳ו אמר פעם, כשסיימנו לגייס סבב שני: אני לא מעוניינת להיות חלק במועדון שמקבל אנשים כמוני.

השאלון

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי לאחרונה לראשונה את "הזדמנות אחרונה לראות" של דאגלס אדאמס, כמו "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" ו"דירק ג׳נטלי" – זה כתוב הכי מצחיק שאפשר, ובניגוד מוחלט אליהם – אין בו מילה אחת בדיונית. דאגלס אדאמס מסתובב בעולם כדי לראות בפעם האחרונה מינים בסכנת הכחדה וזה יפה ומרגש ומצחיק ועצוב. שני ספרים נוספים שלא הצלחתי להניח מהיד, עדכניים יותר וישראליים יותר: "שמרי נפשך" של קמה ורדי-טהרלב ו"המשקיפות" של עדנה מזי״א – האחד הרפתקני, חובק עולם ועוצר נשימה והשני מתקיים ברובו בתוך 100 מטר רבועים של מתח, התבוננות פנימית והומור משובח.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תמיד, בכל זמן ובכל עונה, מלחמה או הפוגה, תמיד כדאי ורצוי לתרום לארגון ״לא עומדות מנגד״. זו עמותה שמסייעת לשורדות זנות בדברים הכי בסיסיים והכי חשובים – אוכל, טיפול רפואי ואוזן קשבת, כי סולידריות זה יפה, אבל צריך גם שיהיה משהו במקרר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוני סעדון, האישה שמאחורי "רוני מספרה ברחוב נחמה". רוני היא לדעתי אחת התל אביביות הכי נהדרות שיש, מלאת שאר רוח, עם טעם מעולה, אקטיביסטית. המספרה שלה היא נקודה ארכימדית ביפו שמבחינתי דברים משתנים סביבה. אה, ויש לה טעם מעולה במוזיקה, לדעתי היא תהיה בהופעה של דפנה והעוגיות במרץ2. כלומר, אני מקווה שהיא תבוא 🙂

מה יהיה?
יש לי שני בנים, אחד בן 17.5 ואחד בן 15, אני חולמת בעברית, אין לי ברירה אלא להאמין שיהיה טוב. ואם יהיה יותר גרוע – תל אביב תהיה המבצר האחרון של הליברליות בישראל, ניפגש על החוף.

• העיר שלי
• דפנה והעוגיות
• מוזיקאים
• המרץ2