מעוז לסבי מגניב ומקום להרגיש בו אני. זאת העיר של חן אריאלי
לכבוד מערכת הבחירות העירונית, מארח המדור "העיר שלי" באופן חד פעמי גם פוליטיקאים מהרשימות המתמודדות בתל אביב. והפעם: חן אריאלי, סגנית ראש העיר ואקטיביסטית ותיקה, מובילה רשימה עצמאית למועצת העירייה ולוקחת אותנו למסע דילוגים בין עבר, הווה ו-7 מקומות מיוחדים שעושים לה את העיר
חן אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, הממונה על הרווחה והשירותים החברתיים. אריאלי היא סגנית ראש העיר הלסבית הראשונה בעיר, שהצטרפה לפוליטיקה לאחר 20 שנות עבודה בחברה האזרחית. לצד התחייבויותיה העירוניות, מכהנת אריאלי כיו"ר איגי – ארגון הנוער הגאה. כמו כן, אריאלי הקימה ומשמשת כיו"ר 'שיטה' – מכון למדיניות מקומית שמטרתו לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים ברשויות המקומיות ברחבי ישראל. אריאלי בת 47, נולדה וגדלה בחיפה, מתגוררת בתל אביב-יפו ב-25 השנים האחרונות. היא נשואה להלית לוי, במאית קולנוע וטלוויזיה מובילה.
1. כיכר רבין
אני חושבת שהייתי במאות הפגנות ואירועים בכיכר רבין, עוד לפני שקראו לה כך: מעצרת השלום בה רבין נרצח, אליה הגעתי כצעירה מבולבלת מחיפה, דרך חגיגות השמחה הספונטניות בליל הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ואיך התערבבנו עם אוהדי כדורגל במזרקה, ההפגנות למען זכויות נשים, נגד הכיבוש, מחאת האוהלים של 2011, וההפגנה ההיסטורית הגדולה של הקהילה הגאה ב-2018, בה עמדתי על הבמה מול 100 אלף איש ורעדתי מהתרגשות. זאת כיכר העיר שלי ובמובנים רבים היא כיכר העיר של המדינה ואני כבר לא יכולה לחכות לסיום העבודות שתחזור אלינו למחאות ושמחות.
2. חוף ע'גמי
האהבה לים היא גנטית אצלנו במשפחה וגם במשפחה הנבחרת שלי. הים הוא המקום שלי הבטוח להירגע בו ולקחת נשימה. אני חיה עם בת הזוג שלי הלית ביפו כבר עשור, ואני אוהבת את חוף עג'מי כי הוא מייצג את העתיד האפשרי הכי אופטימי של העיר הזאת והמדינה הזאת. אני שוחה ושומעת מגוון שפות בתוך המים, והנונשלנטיות של החיים ביחד מקלפת ממני את הציניות תמיד. זה מרגיש הכי טבעי בעולם וככה הייתי רוצה שזה יהיה בכל אחד מחלקי העיר. אי אפשר לדבר על הים ביפו בלי לדבר על ההמשך ההכרחי מיד אחריו – חומוס אבו חסן כמובן. מיאסר קראוון, אלמנתו של עלי קראוון שהקימה יחד איתו את החומוס, נפטרה לאחרונה ואני שולחת ניחומים למשפחה שהיא חלק מהתרבות שלנו בעיר.
3. דיזנגוף סנטר
כילדה חיפאית שלא מצאה את עצמה, הייתי מבריזה מבית ספר הרבה, וכשלא הייתי מבלה בים – הייתי תופסת טרמפים לעיר הגדולה ומגיעה לדיזינגוף סנטר. כמו דורות של נוער אבוד מרחבי המדינה, הייתי מגיעה לסנטר ומרגישה שקנה הנשימה שלי נפתח ואפשר לקחת אוויר. בשבילי זה לנצח יהיה לא סתם מרכז קניות אלא סמל למעוז החופש והקבלה. זה המקום הראשון שהרגשתי בו שאני יכולה להיות אני, ולהסתובב חופשיה בעיר שמקבלת אותי לחיקה בלי שיפוטיות ובלי מבטים נעוצים. עד היום יש בו בית קולנוע משגע ומגדלים ירקות על הגג, מה צריך יותר מזה?
4. שוק האיכרים
וידוי: אני מכורה לשוק האיכרים, ויש לי אפילו הצדקה פוליטית לאובססיה שמביאה אותי להתעורר בשעה מופרכת בכל יום שישי ולגרור עגלה מיפו לקצה השני של העיר. הלית, בת הזוג שלי, היתה יוצרת ועורכת שותפה לסדרה בשם "הפוליטיקה של האוכל". בשנתיים בהן היא עבדה על הסדרה נחשפתי לכל מאחורי הקלעים של האוכל, איך הוא מגיע לצלחת שלנו, מי מרוויח בדרך ומי מפסיד. כשאנחנו קונות בשוק האיכרים, אנחנו יכולות לקנות את המזון ישירות מהחקלאים ללא תיווך של רשתות או שימור וקירור, זה לא רק המעשה היפה והמוסרי, זה גם פשוט טעים וטרי וריחני ברמה שאי אפשר לחזור אחורה, ויעידו כל האנשים שהתארחו אצלנו בשנים האחרונות. אה, וזה בתל אביב, בלי לנסוע לשום שדה או מושב, כמובן.
5. נחמני 28
אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי על הרצח בברנוער. קיבלתי שבעים טלפונים מבוהלים, אני זוכרת שכל מה שיצא ממני זה "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה". הייתי אז כבר לסבית תל אביבית בטוחה בעצמי, והרגשתי שבועת הסבון שטרחתי לטפח התפוצצה בשניה, ובמקומה נדלקה בתוכי איזו אש. אני עדיין פועלת מתוך האש הזאת, גם 14 שנים אחרי, בחצי השנה האחרונה אני חושבת על האירוע הזה שוב ושוב, הוא מבחינתי תמרור אזהרה, נבואת זעם ליום-יום שיכול להיות לנו אם לא ניאבק. זה אירוע טראגי וטראומתי שגבה את חייהם של ניר כץ וליז טרבושי זיכרונם לברכה, אבל עדיין גובה מחירים קשים מכל מי שהיו שם ברגעים הנוראיים האלה ושרדו, ובאומץ רב הקימו לאחרונה עמותה כדי לסייע לאחרים שנפגעו מפשעי שנאה כלפי להט"ב, בהעדר הכרה מהמדינה ומוסדותיה.
6/7. שפגאט ובית אריאלה
איך. אני. אוהבת. את. הקהילה. הזאת. כמה יצירתיות, כמה חיים, כמה הרמות. להיות בעלי עסק בישראל זה לא פשוט ושני המוסדות הלהט"ביים האלה פשוט מוכיחים כל יום שאפשר לעוף יותר גבוה. מסיבות רחוב, תפריטי שף, ערבי הרצאות פוליטיים – וזכור לי גם איזה רגע שבו אפשר היה למצוא על הקיר אילן יוחסין מביך שהבהיר בדיוק מי הייתה עם מי ומתי. בית אריאלה (הבר, לא הספריה) הפך תוך שנים ספורות למעוז לסבי כל כך כיפי ומגניב, שזה כמעט כיף להרגיש את העיניים של כל השולחנות במקום קודחות לך בגב בנחת. השפגאט כבר כזה נכס צאן ברזל, שפוליטיקאים מגיעים לשם להתחנף כשיש בחירות. כל מי שמשתייכת לקהילה הזאת יודעת שהברים והמועדונים הם מקום של טקסי חניכה, של השתייכות וגם של מורכבות. בשבילי, לחיות בעיר שיש בה מקום כיפי לפגוש בו אנשים כמוני ולהיות מי שאני בחופשיות, זאת אחת המתנות הגדולות שהעיר הזאת נותנת, ולא סתם מגיעות לכאן כל כך הרבה תיירות. נחלת בנימין 43/ הרכבת 2
