קפה מלא באהבה וקולנוע לגנוב בו דייטים. העיר של יונתן אולמן

יונתן אולמן (תעקבו!) הוא אמן פעיל, אוצר עצמאי ומרצה על תולדות האמנות המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית. בשנתיים וחצי האחרונות הציג אולמן את תערוכת היחיד שלו "אני רוצה את אמא" במעבדה לאמנות; היצירה שלו "סלבטור מונדי" (מושיע העולם) הוצגה במסגרת התערוכה "יצירות מופת" במשכן לאמנות בעין חרוד; היצירה שלו "עמוד אחרי עמוד" נרכשה לאוסף הקבע של הכנסת, ומבחר מתוך סדרת העבודות שלו FORCE הוצג במשכן האופרה של תל אביב. בימים אלה הוא מציג את "נפש", תערוכת יחיד במקום לאמנות בקרית המלאכה, המאגדת בתוכה יותר מעשר שנים של עשייה. כדאי לכם מאוד.

1. קולנוע לב

הדירה הראשונה של מי שכיום היא אשתי ושלי הייתה ממש קרובה לדיזנגוף סנטר. היינו עושים אז מנוי לקולנוע לב ולספריית הווידאו של האוזן השלישית (וואי, "ספריית וידאו" נשמע לי פתאום כמו ממצא ארכיאולוגי פרהיסטורי) וחורשים על הסרטים שם. גם היום כשאנחנו כבר הורים ל-3, שני עצמאיים עם מיליון אייטמים ב-to do list , לפעמים אנחנו זורקים הכל, "מבריזים מבית ספר" וגונבים שם דייט סרט באמצע היום.
דיזנגוף 50 תל אביב

2. בית השידור הראשון

הייתי עובר ליד הצריף הזה בריצות בוקר, ותוהה "מה זה?"; לאחרונה, העירייה החליטה לשפץ, ופתאום גיליתי – מכאן שידרו לראשונה את הכרזת מדינת ישראל, מסתבר שזה חלק מההיסטוריה שלנו. מאז, המקום לא רק מוזיאון, אלא גם מרכז תוכן עירוני. אפילו עשיתי שם קורס פודקאסטינג (אשתי רשמה אותי, כן, ככה זה אצלנו), והקלטתי כמה פרקי ניסיון עם האמן אלעד רוזן. יש מצב שהם עדיין חיים בספוטיפיי איפשהו, בין פלייליסטים לריצה ושירים מתוך הסרט "ציידות השדים של הקייפופ".
דרך משה דיין 114 תל אביב

3. פארק דרום / פארק מנחם בגין

אפרופו ריצות בוקר, אחד היעדים שאני אוהב לרוץ אליהם זה פארק דרום/פארק מנחם בגין. מתברר שיש שם אגם מלאכותי שאפשר לעשות בו wakeboard באמצעות רכבל שמושך אותך. כל פעם שאני מקיף שם את האגם בריצה, אני משתעשע ברעיון של להתנסות בזה. אולי יום אחד זה עוד יקרה.

4. קופי לאב

בטח קרית המלאכה בשלמותה צריכה להיכנס לרשימה – האזור בעיר שיש בו את הריכוז הכי גדול של גלריות וסטודיואים (ובהם הסטודיו שלי :-). בתוך כך, בקרית המלאכה יש בית קפה אחד שגם מייצר בעצמו את הקפה שהוא מגיש, ושאותו אני אוהב במיוחד – בית הקפה שגם מלא באהבה שדולב גולדברג השקיע במקום לפני שנפטר באופן טראגי אחרי עשר שנים של מאבק במחלת הסרטן. בכל אופן, הקפה שם מעולה ושם אני פותח את הבוקר בימים שבהם אני מגיע לסטודיו בבוקר.
שדרות הר ציון 108 תל אביב

5. פוליקריל

ואם כבר קרית המלאכה, אני לא יכול שלא להזכיר את פוליקריל. זה ה-מפעל לפלסטיק, שאפשר גם להזמין מהם עבודות בפלסטיק. בלעדיהם התערוכה הנוכחית שלי "נפש" לא הייתה יכולה להתקיים.
שוקן 19 תל אביב

>> אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן // העיר של דנה ספיר
>> קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה // העיר של רם אוריון

מקום לא אהוב בעיר:

אין לי ממש. אולי הכי קרוב לשנאה זאת צומת השלום. פשוט לא נעים ללכת שם, ובשעות הלא נכונות יכול לקחת שעות לעבור את הצומת הזאת עם אוטו.

 השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא יודע אם זה נחשב "אירוע תרבות", אבל מתוך רצון לגרות את הדמיון שלי היה לילה שבו לקחתי את הבנות שלי ל"ספארי חלל עמוק" – משוגעים לדבר שמעמידים טלסקופים יקרים בלילות קרים בלב המדבר וצופים בכוכבים. במציאות – בטלסקופ רואים בסך הכל נקודה קטנה של אור באמצע עינית שחורה. זה הכל. אבל אז זה מכה בך: האור הזה יצא מגלקסיה רחוקה לפני מיליוני שנים, ועכשיו נכנס לך לעין. פתאום אתה מרגיש גם גרגר וגם יקום שלם. זה ליטראלית פוצץ לי את המוח, ולימים אף נכנס לתערוכה שלי "נפש" בכל מיני דרכים ישירות ועקיפות.

כסיפור צידי: במקור פירסמו ש"האירוע יתקיים קרוב למצפה רמון, אבל המיקום שלו נתון לשינוי בהתאם לתנאי הראות ומזג האוויר שיהיה באותו לילה". אז, לקחנו שהות במלון במצפה רמון. אבל באותו ערב הודיעו לנו שהפעם התצפית תיערך בערד 🙁 בעודי נוסע במשך שעה וחצי בלילה ממצפה רמון לערד, והילדות שלי במושב האחורי מתלוננות על הנסיעה הארוכה והמשעממת, אני חושב בראשי: 🙂 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכה "ארץ אם" של רות פתיר שעדיין מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות. לא נראה לי שחייבים להרחיב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה המאבק של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אולי כל מורה, מנהל/ת ועובד/ת של מערכת החינוך שעדיין מחזיק את מערכת החינוך שלנו חיה ומתפקדת.