לחם בלתי אפשרי וקפה בגינה עם רובוט. זאת העיר של יעל סלומה

יעל סלומה היא אמנית וידאו והדפס, חיה ועובדת ביפו. עבודותיה נוגעות בתרבות האינטרנט ובתרבות הפופולרית על מנת להתבונן באופנים בהם התרבות המערבית והישראלית מייצגות ומשכפלות תפיסות ומיתוסים דתיים. ביום שישי הקרוב (7.6, 12:00) תתקיים הפתיחה של תערוכתה החדשה במוזיאון יפו, "הרועה", תערוכה רחבת היקף הכוללת מיצב בן ששה סרטי וידאו, עבודת וידיאו שאורכה שש שעות וסדרת רישומים – כולם עוסקים בהצטלבות בין אלוהים, אמונה ומוזיקה פופולרית. פרטים נוספים כאן

>> העיר של דנה ברלב: ים, כלבים, כיכר של גאון ולחמניה בצורת דובי
>> העיר שלנו: 8 המלצות מעולות שקיבלנו מתל אביבים בשבוע שעבר

1. לחם אביגיל

אל לחם אביגיל הגעתי במקרה, באחר הצהרים אחד כשהתהלכתי רעבה ברחוב יהודה הימית וריחות האפיה הובילו אותי פנימה. אמנם בשנים האחרונות נפתחו המון מאפיות לחמים מצוינות ברחבי העיר (שרויטמן וחגי – אם ננקוב בשמות ספציפיים), אבל אביגיל שונה מכולם. היא מתבססת על מסורות אפייה רוסיות-גרמניות-צפון אירופאיות, ואת הלחמים שלה ניתן לתאר באוקסימורון הבלתי אפשרי: דחוסים-אווריריים. אני אוהבת במיוחד את "לחם פועלות" ו"לחם יפואי", אבל יש גם לחם מחמצת ללא גלוטן, ולחם שיפון רוסי מסורתי.
יהודה הימית 33

לחם אוקיסמורוני. אביגיל אבשלום דהן מלחם אביגיל (צילום: אביחי מזרחי)

2. גלריה תער

גלריה תער היא הגלגול העכשווי של האופנובנק – חלל תצוגה קטנטן שנפתח לפני כמה שנים במחסן הסטודיו של האמנים יואב וינפלד ועומר שיזף. אמנם החלל גדל (באופן יחסי) מאותו כוך שבו הם התחילו, אבל הגישה הקולית נותרה כשהייתה. תמיד אמצא שם תערוכות קטנות אך חכמות של אמנים צעירים ומעניינים שבוחנים, מאתגרים ומרחיבים את גבולות שדה האמנות.
גינת אלוף בצלות, סמוך לרחוב הרצל 53

קטנה וחכמה. גלריה תער (צילום: יחסי ציבור)

3. פסל מנדטורי מספר 1 // גבי קלזמר 

אני אוהבת כשאמנות יכולה לדבר בכל מיני גבהים לכל מיני אנשים בכל מיני תקופות בחיים. בסיבובים בעיר הגדולה בילדותי, אחד האתרים האהובים עלי היה פסל מנדטורי מספר 1 של הפסל גבי קלזמר. כילדה, מצאתי את ההתגלמות של אלומת האור של הפנס דווקא כקונוס פלדה כבד ואטום בלתי צפויה ומשעשעת. בכל פעם מחדש הייתי מופתעת מהניגוד בינו לבין כל הפנסים האחרים: בין האור לחושך, בין השקיפות של חלקיקי האוויר לאטימות של הברזל, בין הקלילות של גל אור לכובד של הייצוג שלו בפסל הזה.
שדרות בן גוריון 86

אור בחושך. פסל מנדטורי מס' 1, גבי קלזמר (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

4. דקור עץ

כל יצירה חדשה, כל תערוכה וכל "פרויקט" חדש בבית מתחילים תמיד בביקור בדקור עץ – מחסן העצים הכי מסביר פנים בעיר. ככל מחסן עצים, גם לדקור עץ יש פלטות עץ מסוגים ועוביים שונים. אבל בניגוד לאחרים, הם מוכנים לחתוך את הפלטות לפי מידות ספציפיות, ולא מחמיצים פנים לנוכח בקשות שונות ומשונות (ויש לי לא מעט כאלה). העובד החמוד, קמרן, תמיד יעשה הכל במהירות ובדיוק מילימטרי ראויים לציון.
שוקן 9

לאן הולכים העצים. דקור עץ (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

5. גינת הזינגרים (הטרקטור) 

את מרבית אחרי הצהרים שלי בשנה וחצי האחרונות אני מבלה בגינות משחקים עם בתי. מאחר שכך, הזדמן לי לבחון לעומק כל גינה וגינה מדרום לדרך יפו ועד בת ים, ולבסס דעות מוצקות על כל אחת ואחת מהן. גינת הזינגרים, הידועה יותר בקרב ההורים כ"גינת הטרקטור", היא ללא ספק החביבה הן עלי והן על הקטנה. בעוד שכינוי הגינה מבוסס על דגם טרקטור קיבוצי, המתקן המרכזי בה הוא בכלל רובוט. אם הקטנה הייתה יכולה לדבר היא הייתה אומרת שהיא אוהבת שיש בו הרבה מדרגות בכיוונים שונים. ואני אגיד שזה נחמד שיש איפה לקנות קפה רגע לפני שצוללים לעוד אחר הצהרים של ידיים דביקות.
רבנו ירוחם 7

זוהי יפו, ילדה. גינת הזינגרים (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

מקום לא אהוב בעיר

כבישי ומדרכות העיר. תרבות הנהיגה הישראלית מעולם לא הייתה ידועה כסבלנית, מכילה, נעימה ושקטה, אבל הכאוס ששורר בכבישי תל אביב בשנים האחרונות הוא ללא ספק שפל חדש ביחסיי כאדם שומר חוק (ברוב האספקטים בחיי) עם כמעט כל נהג אוטובוס, רכב, אופנוע או אופניים. בשנים האחרונות נוצרו נורמות מפוקפקות בכבישי העיר, שנדמה שכבר הספיקו להתבסס כסטנדרטים החדשים. רכב חונה בגסות על המדרכה ולא מאפשר אפילו מעבר אדם המתהלך על שתיים (שלא לדבר על הורים עם עגלה, או נכים בכסאות גלגלים) – מצוי בשכיחות של אחד לבלוק. רוכב אופנוע שחוצה באדום (אפילו לא כתום כהה) – הוא כבר לא סיבה להתרגשות. אופניים חשמליים שנוסעים במרכז הנתיב הנגדי, מתקרבים לעברך במהירות שיא? קורה לפחות פעם ביממה. חוקי התנועה הפכו לאיזושהי המלצה כללית, שרק מתי-מעט מצייתים לה בקפדנות. וכך, בכל פעם שאני מהלכת ברחוב אני כמעט-נדרסת לפחות עשר פעמים בשעה.

חוקי תנועה? במקום שאליו אנחנו הולכים לא צריך חוקי תנועה. מדרכה ברחוב אחד העם (צילום: יעל שטוקמן)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בת שבע, עבודה אחרונה. היצירה מ-2015 של אוהד נהרין ואנסמבל בת שבע נדמית ב-2024 כנבואה שהגשימה את עצמה. תנועות הרקדנים, הסצינות ההולכות ומתפתחות והדימויים העולים לאורך היצירה מהווים קפסולה של הקיום הישראלי העכשווי: אלים ומנוכר מחד, נהנתני ואסקפיסטי מאידך ובעיקר – מצוי בחוסר שקט.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
היצירה שנותנת לי כוח בשבועות האחרונים היא דווקא מעשה ידי הטבע. זוהי עונת תותי העץ, והם מבשילים עכשיו על ענפי עצי התות בכל רחבי יפו, רבים מהם בחצרות פרטיות של תושבי השכונה. בחצרות שאת בעליהן אני מכירה, אני גם מרשה לעצמי לקטוף תות אחד בכל פעם שאני חולפת במקום. וכך, ההליכה שלי ברחובות השכונה מנוקדת בנשנושי תותי עץ טריים. אפילו כבר הספקתי ללמוד איזה עצים בדיוק מניבים את התותים המתוקים ביותר. אל מול ההרס שזורעים בני האדם באזורינו, וביתר שאת בשמונת החודשים האחרונים, יש משהו מעורר השראה בכוח של הטבע לשוב ולהתמיד בכל שנה מחדש להניב פרי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. הם עושים עבודה חשובה מעין כמוה במגוון רחב של תחומים. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איברהים ממכבסת התאומים. השבעה באוקטובר והמלחמה הקשה בעזה הביאו לפתחם של תושבי יפו היהודים והערבים מורכבויות בלתי אפשריות. המכבסה של איברהים מלאה תמיד בערימות מסודרות למופת של כביסה ריחנית, ובמקפלות מיומנות ומהירות ידיים. איברהים הוא איש מקצוע מקסים ואדיב, ואני סומכת עליו שיטפל בטובות שבמחלצותיי שספגו את הכתמים המשונים ביותר.
מכבסת התאומים, שדרות ירושלים 113

מה יהיה?
אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כן יודעת שאני רוצה להמשיך לחיות כאן, בעברית.