עיר של אהבה: כך הפכה כיכר החטופים ללב הפועם של תל אביב

מרגע הקמתה, עוד באוקטובר 2023, עטפה תל אביב באהבה את כיכר החטופים, והכיכר בתמורה העניקה תקווה וכוח לכל באיה. מוזיקאיות, אמנים, יוצרות, רקדנים ואנשי רוח בחרו בה שוב ושוב כמקום האהוב עליהם במסגרת המדור היומי "העיר שלי", וביום השמח הזה אנחנו מביאים כאן את המילים היפות שלהם. זאת העיר של כיכר החטופים
את הסיפור של כיכר החטופים עוד נצטרך לספר, אחרי שיחזור החטוף האחרון, מהלילה ההלום הראשון של ה-8.10 שבו נפרש בכיכר המוזיאון שולחן ארוחת שישי ארוך עם כיסאות לחטופים ולנעדרים, ועד לרגע שבו נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ צייץ והדהד את התמונות מההפגנה בכיכר החטופים ומסגר סופית את חשיבותה המכרעת של הכיכר במאבק להחזרתם הביתה. אבל מהרגע הראשון היה ברור שכיכר החטופים הופכת ללב השבור והפצוע של תל אביב.
תל אביב עטפה את משפחות החטופים באהבה ובדאגה מהרגע הראשון, והכיכר היפה של מוזיאון תל אביב וספריית בית אריאלה עברה הסבה מהירה למוקד של תמיכה וסולידריות במשפחות, אליו נהרו לאורך השנתיים האחרונות מיליוני ישראלים. הפגנות, עצרות, תפילות המוניות, מיצבים, מיצגים, הופעות מרגשות, הכל קרה בכיכר הזאת בשנתיים האלה דרך מסך של דמעות.
בזמן הארוך והבלתי נתפס שבו הופקרו החטופים בשבי חמאס, הפכה כיכר החטופים לאתר עירוני מרגש ומאחד שנבחר שוב ושוב כאחד המקומות האהובים בתל אביב על ידי אורחי המדור "העיר שלי". מוזיקאיות, אמנים, שחקניות, סופרים, פילוסופים ופסיכולוגים, כולם נשאבו אל התקווה והנחמה שכיכר החטופים הציעה לכל באיה, ולכבוד הרגע שכולנו חיכינו לו אספנו את מיטב הטקסטים שנכתבו עליה. אפשר לשער שעם שובם המבורך של החטופים, היא תפורק בשבועות הבאים ותשוב להיות כיכר הפסלים של המוזיאון. מקום כזה של נחמה יחסר לנו מאוד.
יום אחד זאת תהיה שוב כיכר רגילה
מיכל שרון, הצ'ייסרית, 11.5.25: אני מבקרת בה מאוקטובר 2023, שבוע אחרי שאביחי ברודץ' לקח כיסא והתיישב מול שערי הקריה. הכיכר היא מפעל אזרחי מדהים שלא נראה כמותו בשום מקום בעולם. בכל ביקור שם, הלב נשבר עוד קצת. אני מחכה כבר ליום בו כולם ישובו הביתה, והכיכר תתרוקן.
תמר מרקוביץ', סופרת, 28.1.25: זה מקום שכואב לי בכל עצם בגוף בכל פעם שעוברת בו – כיכר החטופים. בכלל, אני חולמת ומדמיינת את היום שבו כיכר החטופים תחזור להיות רחבת המוזיאון, שקפלן תהיה צומת משעממת שבה במוצ"ש עוברים בדרך אל או מהאיילון, שכל הסיוט הנוראי הזה שכבר שנתיים תמימות אנחנו חווים פשוט יהיה זיכרון רחוק מתקופה שלא היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הסיבוב, משהו כמו הסגר הראשון של הקורונה.
הכיכר היא מקום של תקווה ואור
רון מיכאל, מנהל המותג "אתא", 18.2.25: המקום הכי אמביוולנטי שיכלתי לדמיין. מקום שמזכיר לי את האסון שנקרא "שבעה באוקטובר", האסון הגדול ביותר שקרה לנו. אני משתדל להגיע לפחות פעם בשבוע לעצרת של משפחות החטופים להביע הזדהות, להדליק נר לזכרם של הנרצחים וההרוגים – ובעיקר לתמוך במשפחות ובעסקה לשחרור החטופים. לצד הקושי הרב, המקום הזה גם ממלא אותי תקווה. אנחנו עם של אור, שמתמודד עם סיטואציה קשה. אבל רק יחד, כתף אל כתף ותמיכה אחד בשני נצליח לעבור את זה ולהחזיר אותם הביתה.
קמה ורדי טהרלב, זמרת וסופרת, 6.3.25: בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר.
אודי נוימן, סופר, 25.5.25: המקום שבו ייאוש ותקווה משמשים בערבוביה, אתר של מחאה ודמוקרטיה אמיתית כזו שצומחת מלמטה.
ג'רמי פוגל, פילוסוף, 19.9.24: אני כמובן לא אוהב את כיכר החטופים. העצב האינסופי של כל מה שקורה, קרה, ממשיך לקרות, וממשיך לא לקרות, הוא סיוט נורא שכולנו מתחננים כבר להתעורר ממנו. אבל לפחות בתוך כל הסבל חסר הנחמה הזה, אנשים עדיין יוצאים להראות את פניהם האנושיות למשפחות ואחד לשני. לפחות בתוך כל חוסר האנושיות המזוויעה מסביב יש מקום שמנסה להיות אנושי. הלוואי שזה היה יכול לעזור יותר. הלוואי שיחזרו עכשיו כולם, והמקום הזה ייעלם כלא היה כמו חלום עצוב ממנו מתעוררים. לחלקינו הסיוט לא ייגמר. לחלקינו הוא יכול עוד להסתיים. עוד מעט שנה, מאה ואחד חטופים עדיין שם.
הגר אנגל, שחקנית תיאטרון, 28.4.25: אני לא יודעת אם מקום אהוב זאת ההגדרה הנכונה, אבל בהקשר של המלחמה זה בהחלט מקום שמביא לי המון כוח למאבק להשבת החטופים. אז מן הסתם, כשאני באה להפגנות אני שם, אבל גם אם יש לי הצגות באזור חשוב לי לעבור שם. מצד אחד אני מתמלאת עצב שהחטופים שלנו עוד שם, ומנגד הכיכר נותנת לי להרגיש שיש מקום שמאחד את כולנו למען המטרה הכי הכי הכי חשובה שיכולה להיות.
הכיכר היא מקום של כאב, ייאוש וזעם
איתי דורון, יוצר ומנהל אמנותי, 10.6.25: שער בגין // כיכר החטופים. זה המקום השנוא עליי בעולם. עצם קיומו מצביע על שפל מוסרי ואובדן דרך כל כך חמורים. זה מקום נורא, כי הוא תזכורת להפקרה האדירה של אותו יום ארור. זה מקום שנוא, כי הוא עדות מתמשכת לכישלון הממשלה לעשות את המובן מאליו והבסיסי ביותר (אין יותר בסיסי מזה) – ובאותה נשימה עכורה, גם להצלחה של המפקירים לקטב את החברה אפילו סביב זה. ולמרות שזה מקום שנוא עליי, והוא מנקז את כוחותיי עד לייאוש שאיש מאיתנו אינו חסין – נמשיך להגיע לשם, ולהיכן שנדרש, כי כל עוד ישנה סולידריות – יש תקווה.
טל זגורסקי, ממיסדות עמותת "לב בטוח" לטיפול בשורדי המסיבות, 5.10.25: אין חשוב מזה. כואב כל כך שהם עדיין שם, אחרי זמן כה רב. אני חושבת עליהם כל יום ומקווה כל כך שיחזרו. כואב לי על כל אלה שיכלו לחזור ולא חזרו. אנחנו חייבות לעשות הכל כדי להוציא אותם משם. עכשיו. ואין חשוב מלהיות עם המשפחות במאבק שלהן. לא נתפס שצריך להיאבק כדי להציל את האחיות והאחים שלנו. בנוסף, כמנהלת המערך הטיפולי בלב בטוח, אני רואה אישית איך הישארותם בשבי של אותם החטופים, שהם חברים, משפחות או מעגל קרוב של שורדים, משפיעה באופן ישיר על תהליך ההחלמה שלהם. כל עוד הם שם הטראומה נמשכת.
אורין יוחנן, רקדנית וכוריאוגרפית, 25.3.25: אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.
הכיכר והמוזיאון: סיפור אהבה עצוב
חיים שמש, אייקון אינדי ישראלי, 25.9.25: המוזיאון צמוד לכיכר החטופים. מאז שבעה באוקטובר אני פוקד את הכיכר כמו עשרות אלפים אחרים. השילוב של השניים מאפשר לתרגל מועקה אל מול נשימה. אמנות נועדה לעורר מחשבה וגם לנחם. מוזיאון תל אביב והכיכר ממלאים את הצורך הזה. כאילו נועדו להשלים אחד את השני.
מרינה שויף, שחקנית, 6.1.25: הרחבה של מוזיאון תל אביב הפכה מאז ה-7.10 לכיכר החטופים. מקום שהוא הלב. ועד שלא יחזרו, כולם, לא נוכל להרגיש חופשיים. זו משאלה הכי כמוסה וגם הכאב הכי גדול שמלווה אותנו כל רגע.
ליאת יצחקי, זמרת ופייטנית, 27.5.25: בעבר הייתי בוחרת בבית אריאלה בפני עצמה, אבל עכשיו קשה לנתק אותה מהכיכר שלצידה – שהפכה לסמל ולמוקד תקווה מאז שבעה באוקטובר.הופעתי שם כמה פעמים, נפגשתי עם משפחות של חטופים – והלב לא נשאר אדיש. במקום הזה מתכנסים חילונים, חרדים, שמאל וימין, כולם יחד. לראות את האנשים האלה שרים ומתפללים יחד – זה נותן כוח להאמין.
דורון אשכנזי, מעצב אופנה, 27.6.25: המקום שהוא גם הכיכר של מוזיאון תל אביב וגם כיכר החטופים. מקום של פצע בלב, בשילוב עם מקום שמציג אמנות שמנסה לרפא. כיכר שעברה כבר כל כך הרבה גלגולים במשך 620 יום… כל דרך אמנותית וכל צעקה ודמעות… ושתחזור להיות כבר סתם כיכר בחזית המוזיאון, ושיחזירו את החטופים דבר ראשון לפני כל דבר אחר.
תמי שם טוב, סופרת, 15.9.25: כיכר החטופים // שער בגין // קפלן. זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!