גן עדן זמני בים וכיכר שכבר לא מסריחה. העיר של כנרת רוזנבלום
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים אהובים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: כנרת רוזנבלום הוציאה את הרומן השני שלה, "בני טובים", ומבחינתנו זאת הזדמנות לגלות שמורה שיודעים בה מה טוב לכם, רחוב שמרגיע את העצבים, ואת המקום שבו הולכים יחד בדרך הארוכה והחשובה אל העתיד
כנרת רוזנבלום היא יועצת ארגונית, סופרת ושותפה-מייסדת בעמוד האינסטגרם המוערך @Creativity_For_Democracy. ספרה השני, "בני טובים", יצא בימים אלה בהוצאת "כתר". אנחנו ממליצים.
>> העיר של יפעת קלדרון: מקום לעמוד בו כל יום ומקום שמרפא את הנפש
1. כיכר אתרים
כבר חמש שנים עברו מאז עקרתי מלב העיר אל הצפון הישן, ברחוב קטן ליד הים, ועדיין אני לא מרגישה פה בבית. עוד לא מצאתי את הקפה שלי ואין לי מכולת להשאיר בה מפתח למישהו. עם זאת, די מהר הפסקתי לפחד מכיכר אתרים, המבוך המוזר והמצחין משנות השבעים.
למעשה, למדתי לאהוב אותה. זאת הנקודה היחידה שבה העיר מתחברת לים, השקיעות ממנה שוות מיליונים, היא המקום היחיד שיכול לשכן בכפיפה אחת משרד אדריכלים עתיר זכויות, מלון עם שטיחים שזקוקים לחפיפה ואוסף אמנות מרשים, מכוני קרוספיט וחנות גלשנים, סטודיו של אמבטיות קרח ואת האיש שכנראה גר שם באחד המחסנים ובחלוק אמבטיה חוצה את הרחבה עד למעקה שבשוליה, נשען עליו בנחת, וצופה אל האופק כמו מהבלקון הפרטי שלו.
הסיפור מאחורי הכיכר, מצדדיה ומלפניה, יכול – וצריך – לפרנס סדרת מתח שלמה וכל הכבוד והיקר מגיעים לדדי הברפלד, שבאומץ והתמדה הצליח למנוע או לפחות לעכב, בינתיים, את הגזילה של המרחב היקר הזה מהציבור ומכירתו בנזיד עדשים לידיים פרטיות. מאז התושבים לקחו אותה לידיים, היא כבר לא מסריחה משתן ונעשתה מקום שנעים לעבור בו ואפילו לשהות בו.
2. השמורה
בעצם, בלי ששמתי לב, גדלה לי לאחרונה חתיכה של שכונה. "השמורה" בגורדון 30 היא בועה נעימה של תנועה, של עניין ושל השראה. יש בה שיעורים של שירה וסדנאות של כתיבה, מפגשים של ליבוד וסריגה, בניית קלימבות ורקיחת קוקדמות. אל תשאלו אותי, יש לכם גוגל בשביל זה. אבל זה לא באמת משנה, כי האחיות אילנה פריאנטה ורינה לורבר קזנסקי יודעות מה טוב ובמיוחד מה טוב בשבילנו.
כשהן הקימו את המקום המתוק הזה, שיש בו ספרים וצמחים, אור רך וחצר מאווררת ומיטב המורים והמדריכים לשלל דברים, הן עדיין לא ידעו כמה נצטרך שישמרו עלינו. מתחילת המלחמה אני מתרגלת שם יוגה עם חברתי, נוהר רז-פוגל, מורה ליוגה מאסכולת ג'יוואמוקטי, ועם קבוצה נעימה במיוחד, שלפעמים חשה בחסרוני. כשמישהו מברר איך זה שלא רואים אותך, כנראה שיש לך שכונה (תשכחו מזה, אין יותר מקום בשיעורים של נוהר, לכו על הקוקדמה!). גורדון 30
3. הכניסה לים בין שובר פרישמן ושובר בוגרשוב
הדרך הכי טובה מהלוקרים אל מעבר למזח עוברת בחוף פרישמן. הקבועים בשולחן הקבועים מאירי פנים, המצילים בעדנו ומפלס קרקעית הים יורד באופן מתון ותכליתי מקו החוף ועד המקום שבו אין ברירה אלא להכניס את הראש.
מעבר לשובר, מחכה גן עדן זמני. בימים כתיקונם, או לפחות בזרמים כתיקונם, אנחנו שוחים מהשובר שמאלה, כלומר דרומה. שניים או שלושה שוברים, בנחת. כשיש נחת. בדרך חזרה, במרווח שבין השובר של בוגרשוב לשובר של פרישמן, כשפתאום זרמים קרים בכמה מעלות מרעידים לרגע את הגוף, זה הזמן להחליט: אם ממשיכים ישר ובאותו קצב, במקביל לשובר של פרישמן מבחוץ, כלומר לכיוון עומק הים, וחוזרים כלעומת שבאנו, או שחותכים פנימה. שם, מימין לשובר של פרישמן, מתקיים בין הסלעים ספארי דגים שוקק ומגוון, קצת מפחיד לפעמים אבל מושך. יחד איתנו מתבוננים בדגים גם השחפים או קורמורנים, מסיבותיהם שלהם. זה אמנם לא כל כך ספורטיבי מצידנו, אבל הרבה יותר מדיטטיבי.
4. רחוב קפלן
או הבימה. או שער בגין. או כיכר דיזנגוף. או כיכר החטופים. הרברט סמואל מול השגרירות האמריקאית. רחבת ההסתדרות. מול הכנסת, לפעמים. תלוי מתי שואלים. וצריך לשאול. אין שום מקום אחר חשוב יותר להיות בו עכשיו. אין אנשים טובים יותר מאלה לעמוד לצידם, לצעוד איתם, כתף אל כתף, בדרך הארוכה הזאת, החשובה הזאת.
אלנבי פינת גאולה
כבר בקושי יש אלנבי, ועוד הרבה שנים הוא יהיה בעיקר חפירות וגדרות. אבל עדיין, כשמגיעים לפינה של אלנבי עם רחוב גאולה זוכים במבט הכי יפה לים. לפעמים, השמש שוקעת ממש שם. אם מחליקים את כל הרחוב, במורדו, הים ממלא חלקים גדולים והולכים של שדה הראייה ואפשר להרגיע קצת את העצבים.
מקום לא אהוב בעיר
חוף הים. לא כי הוא לא נהדר, אלא כי אנחנו לא שומרים עליו מספיק. רצועת החוף התל אביבית והטיילת שלאורכה הן מקור של אושר, אוויר, יופי וחופש, אבל הן מגיעות עם מיליון הערות אזהרה: שעות הפעילות של סוכות ההצלה לא קרובות בכלל לשעות הפעילות של הרוחצים, כל גשם שוטף נגמר בזיהום כללי כי טרם נמצא פתרון טוב יותר מהזרמת הנגר העילי לים (ואף אחד לא מחפש ברצינות), סוף סוף יש מקלחות חמות בחלק מהחופים (אפילו בפרישמן!) אבל הן והשירותים כמעט תמיד מטונפים. ואני כבר לא מדברת על המיקרופלסטיק, המדוזות ותופעות האקלים האחרות שחורגות משטח השיפוט שלנו.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ניכוס" של הילל קוגן ושל רקדני אנסמבל בת שבע, היא יצירה מרוממת רוח, מחרוזת סוערת של פרודיה, חיקוי או השאלה של סגנונות ריקוד משלל איזורי זמן ומרחב והקשרים תרבותיים. אני לא מכירה הרבה עבודות מחול שהקהל מתפוצץ בהן מצחוק, בזמן שהוא מתמוגג גם מהיופי.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נורי" של שלומי שבן סוחף ומערבל לי את הבטן ואת הלב, ביופיו, בכוח ובכנות שלו. יחד עם העולם האמיתי והמשוגע (והמשוגע בהרבה מאז נכתבו המילים), השיר מציע לי את ה"אני שומר עליך ואתה שומר עלי". אני יודעת שזאת אשליה, לא יותר, אבל היא נעימה לי לרגע. שומרת עלי לרגע.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בימים הקשים האלה, הדוקרניים והכבדים כדאי לתעל אנרגיות כדי לעדן ולשכך קצת את היומיום. הלוואי שכולנו נתנדב להיות קצת יותר נחמדים ואדיבים בחדר המדרגות, בכביש, לנותני השירות. בטח ברשתות. העולם זקוק לרכות. אני זקוקה לה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני עפר לרגליהן של המפגינות הקבועות של שער בגין, ערב-ערב ב-18:30: עינב, אביגיל, דנה, נעה, יעל, חגית, ענת, ועוד לא מעט נשים וכמה גברים שלקחו על עצמם לא לתת לחטופים להישכח, לא להניח להם להפוך להיות נזק אגבי ולא להשאיר את המשפחות שלהם לעמוד לבד בכאבן. זה עניין של חיים ומוות.
מה יהיה?
יהיה בסדר, אני מקווה בכל לבי, אבל זה ייקח המון זמן, יגבה מאיתנו מחירים כבדים ויעשה אותנו אנשים אחרים. וגם זה לא יקרה אם לא נילחם על זה.