עצה מאייל שני וכאב בטן בסוזן דלל. העיר של ליאת פיש

1. סוזן דלל

כשהייתי תלמידת מחול בת שש עשרה, נסעתי מקרית ביאליק בשלושה אוטובוסים לכל כיוון, לבדי, כדי להשתף בשיעורים בסוזן דלל. המוזיקה שבקעה מחדרי הסטודיו, והריח המיוחד של המקום גרמו לי לכאב בטן קבוע: האם אוכל, אי פעם, להשתייך למקום הנפלא הזה? כששירתתי באמ"ן מחקר בקריה, כחיילת בסדיר, הופעתי מדי שבוע ל"שיעור הגברים" שהעביר שם ניר בן גל (מלהקת "ליאת דרור וניר בן גל"). היינו שם שתי בנות בלבד. אני זוכרת שבאחד השיעורים הלכנו מכות.

הפעם האחרונה בה השתתפתי בסוזן בשיעור מחול, היה כבר עם הבת שלי, בשיעור גאגדים (גאגא לילדים). מאז הקורונה אנחנו עושות יחד "גאגא בזום, ואני מגיעה לשם רק לטובת ההופעות של בת שבע (אין אחת שפספתי). כאב הבטן ההוא מופיע בכל פעם מחדש.

"מחול בחוץ", ברחבת סוזן דלל. צילום: מקס דמיטרייב

2. אימפריאל בר

בנזוגי לקח אותי לשם בדייט השני שלנו. ישבנו על הבר והסתחררתי כליל: המוזיקה (בדרך כלל משהו בכיוון של Earth Wind & Fire), יחד עם האישיות, המראה והאפטר שייב שלו, פלוס כמה קוקטיילים עוקצניים, הוציאו ממני (נדמה לי שמשנינו) את המיטב. במאי השנה נישאנו, ומדי כמה שבועות, בסופ"שים של בלי-הילדים, אנחנו מרימים שם קוקטייל לחיי האנחנו.

מלך הקוקטיילים של המזרח התיכון. אימפריאל (צילום: בן יוסטר)

3. בית העמודים

מדי כמה זמן יוצא לנו לקפוץ להופעת ג'אז לא יומרנית בשישי אחה"צ. אנחנו נהנים מהאווירה הירושלמית – סטודנטיאלית, מהאקוסטיקה המפתיעה, ומהכישרונות המפתיעים עוד יותר. דווקא ירושלים, ולא תל אביב, קשורה אצלי לכתיבה. אולי כי שם, במהלך לימודיי באקדמיה למחול ולמוזיקה, כתבתי את ספרי הראשון ("מספרת כלום-יודעת", ראה חושך במגירה), ואולי זה משהו בסינדרום הידוע. כך או כך, מבית העמודים הכמעט-ירושלמי, אני יוצאת, לא פעם, עם השראה לסיפור או לשיר חדש.

4. אל מאנו

חברים טובים, רעבים לאוכל טוב אך שבעים מפלצנות, לקחו אותנו בשישי בערב למסעדה פיליפינית בלב רובע הזרים של העיר. נעים, חמים, טעים. התוודענו לסצנת הקריוקי המקומית, ובעזרת יין שהבאנו מהבית, השתלבנו בזמרה באופן אקטיבי. ג'ורג' מייקל לחש לנו, בלחישה פזיזה, שמוטב שלא נעזוב את הדיי-ג'וב שלנו.

מנת חזיר מקורמל באל מאנו. מתוך עמוד הפייסבוק של המסעדה

5. רומנו

בשנה שעברה, כשהסיפור שלי "בבחינת כוח עליון" (על שמו קרוי הספר) זכה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", היה לי ברור שאני רוצה לחגוג ברומנו. את המסעדה של אייל שני, שממוקמת מעל התדר, גילינו, האיש שלי ואני, שנה קודם לכן. מאז, בכל פעם שאנחנו רוצים להרגיש צעירים ומגניבים אנחנו באים לשם. באותו הערב של חגיגת הזכייה, אייל שני ישב גם הוא במרפסת (הנהדרת), לא רחוק מאיתנו. בתגובה לשאלה של מישהו, הוא ענה באייל שניאיות מדויקת ש"אמן לא יכול שלא להיות אמן". בשולחן אחר ישב גלעד כהנא, לקראת הסוף הופיעה יעל אבקסיס. הרגשנו מגניבים למות. וגם האוכל היה טעים.

בואו לארוב לכל מי שצריך. בית רומנו (צילום: אריאל עפרון)