היא מרימה פסטיבל שעוד ירים לכולנו. העיר של לירון בן דור

>> לירון בן דור (כדאי מאוד שתעקבו) היא המנכ"לית של תנועת "מרימה", תנועה להט"בית ובית קהילתי תרבותי ופוליטי לצעירים ומבוגרים. יחד עם התדר היא מרימה בסופ"ש הקרוב (חמישי-שבת 8.11-6.11) את פסטיבל "משהו להאמין בו", שלושה ימים של אמנות, זהות, מחאה ותקווה לשלום. כן כן, שלום, מה ששמעתם. מוזיקה, מחול, פרפורמנס, דיבורים, ושלום. איך בא לנו שלום.

1. אלנבי 43

הבניין של מכללת מרשה, תנועת מרימה ואיגי. הלב שלי נמצא במקום הזה, השותפים שלי והחלומות שלי. זה מרכז שמבחינתי הוא סמל לדמיונות מופרעים שהיו לי ולחברים שלי. הגענו לאיגי שהייתה עוד עמותה קטנה לטיפול בנוער להט"ב לפני 14 שנים. לאט לאט, המחשבות שלנו, השיחות שלנו והדמיונות שלנו הפכו להיות ממשות קיימת ומציאות אלטרנטיבית לבני נוער, צעירים ומבוגרים בקהילה הגאה.

מרשה היא המכללה התעסוקתית הגאה הראשונה בעולם. המכללה מאפשרת לצעירים להט"בים מהחברה הערבית והחרדית, טרנסים וטרנסיות וצעירים להט"בים בכלל שסובלים מלהטבופביה ומתקשים להשתכר בכבוד לבוא למקום הזה, ללמוד מקצוע, למצוא תעסוקה ראויה והכי חשוב להרגיש שהם בעלי ערך. זה אי של שפויות בכאוס שהוא החברה הישראלית ובמציאות שבה ההנהגה שלנו מבקשת להחזיר את הקהילה הגאה לשוליים החברתיים והתרבותיים.
אלנבי 43 תל אביב

2. קפה תשקם

בלב שוק לוינסקי, ברחוב זבולון, נמצא התשקם. בית קפה אינטימי עם קפה מושלם ופיתה חביתה שאין מפנקת כמוה בעיר הזאת, כשכל פיסה של גלוטן שרוצים לרכוש בה מצריכה לקחת משכנתא. מעבר לזה דור הבעלים של הקפה הוא כמו מארחת בבר בורלסק, תמיד נותן את ההרגשה שהמקום הזה מזמין לחוויה חברתית ושכונתית שמפגישה בין אנשים טובים בעיר.
זבולון 5 תל אביב (שוק לוינסקי)

3. פארק המסילה

מקום שהוא אוויר ירוק בעיר. זה פארק מושלם שאפשר תמיד להגיע אליו לפרוש מחצלת או שמיכה ולשבת עם חברים, בלי להזמין מקום ובלי החובה לצרוך ולשלם. מעבר לזה הפארק הוא איזה שיא בתכנון הערוני כי הוא מחובר לשבילי אופניים כמעט מהצד המזרחי ועד הקצה המערבי שלו בים. הבתי קפה כמו המיראז’ ואחרים שנפתחו מאפשרים לקחת קפה ולחטוף מזון מהיר אם לא היה כח להתארגן על פינוקים מהבית. זה מקום עם קריצה לאווירת המפגש האירופאית בפארקים. הלוואי שיהיו עוד רבים כאלה בעיר, מרחבים פתוחים וירוקים שנותנים אוויר לנשמה, אשראי לנפש, ורוגע במחשבה.

4. בוסר

מקום שלא מתפשר על היין שלו. נהיה בשנה האחרונה טרנד חדש, כולם פותחים בר יין. האמת היא שלא כל היינות בכל בר הם טובים – אבל הם תמיד יקרים. בישראל היין מאד יקר בגלל עניין הייבוא, אבל הרבה מקומות מנצלים את זה. הבוסר  זה אחד המקומות היחידים שדואגים להביא יין איכותי וטוב, יינות טבעיים ממגוון מקומות בעולם וגם מיצרנים ייחודים בישראל. המחירים סבירים לישראל היקרה. אוהבת לשבת שם לפני ההפגנות בשבת ואחריהן. מאפשר את הנוחות של לקחת יין טבעי וטוב הביתה או לשבת שם באוירה מרימה.
החשמל 5 תל אביב (גן החשמל)

5. הפאי

מקום שמבחינתי מצליח לאפשר את חווית הנעורים שלרבים מאיתנו כבני נוער לא הייתה. הפאי, לאורך שנים ועד המלחמה, היה מקום שהביא תקלוטים ודיג’ייז מהעולם וחשף את הקהל לתרבות מוזיקלית רחבה, אפשר להרבה ליינים חדשים בעיר לעמוד על הרגליים ולהתפתח, כמו גם לדי.ג’ייז רבים. המסיבות בו הם מרחב מטרוסקסואלי שלא מתפשר על המגוון האנושי, ולנשים זה דבר שמאד מאפשר. אני אמנם להט"בית ומאוד נהנית להרים עם ההומואים אבל לפעמים כשהמרחב כולו נשטף בגברים אין לך כל כך מקום להמשיך להרים.

כשהתחילה המלחמה היו להט"בים שרצו לעשות הפגנות  מול הפאי בגלל שהם מעסיקים ערבים, וזה הרגיש כמו פגיעה עמוקה בלב מחברי הקהילה שלי. הפאי הוא מקום שאף פעם לא התפשר על העמדות הפוליטיות שלו, ואחד המקומות היחידים בעיר שמאפשר לחוות שותפות ערבית יהודית. גם במלחמה הם לא התפשרו על העמדה הזאת. בזמן שרבים בחיי הלילה (שהם מרכז השפעה על הרבה אנשים בעיר הזאת) מפחדים לייצר עמדה פוליטית (מבינה את זה), הפאי באומץ והרבה עבודה ממשיכים לעשות את זה ולכן יש לי כבליינית וכפעילה פוליטית חברתית הרבה הערכה למקום הזה. אנחנו צריכים יותר מקומות כאלה בעיר. רק ככה נעשה מציאות טובה יותר במאבק על הזהות של המדינה.
אחד העם 54 תל אביב

עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו // העיר של דןדן כהן
>> המקום בו תרבות אלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום לא אהוב בעיר:

הגשרים שמחברים בין הצד המזרחי למערבי בעיר (גשר ההגנה וגשר לה גרדיה) וכל אזור נווה שאנן בואכה התקווה. זה כמו המעבר בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין שנאה לאהבה. זה מעבר שמשקף את המקומות שיש להם ערך ואלה שאין להם. האזורים האלה מוזנחים ברמת התשתיות יותר מכל מקום אחר בעיר, אין יכולת ללכת שם ברגל כי כמעט ואין מדרכות וגם לא לרכוב באופניים או קורקינט כי אין שבילי אופניים. הםסואנים ועמוסים ברכבים, ברכבות ובתחבורה ציבורית ובצדדים נמצאים הומלסים, מכורים, פליטים ומהגרי העבודה. כל מי ששקוף ואינו נראה.

מצד אחד אני מודה על זה שאני נדרשת לעבור שם בכדי לחוות את הפער שמתעקשים לטטא אותו לצידי הרחוב כאילו הוא יעלם מעצמו, ומצד שני כעובדת בעמותה ופעילה חברתית אני מבינה שעיריית תל אביב-יפו רואה בנו אנשים שקופים, התחתית שלא מגיע לה תשתיות ראויות כמו כבישים, מדרכות, עצים, מקומות מוצלים, דרך שניתן לעשות אותה בביטחון מבלי לקחת כדורי חרדה אחרי כל יציאה וחזרה מהבית. חולמת שתהיה התאגדות של כל תושבי מזרח העיר ונווה שאנן בכדי לייצר מהפכה בתחום הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שאנחנו עובדים עליו של תנועת מרימה והתדר. הרבה לפני שטראמפ נתן לגיטמציה לדבר על שלום, חשבנו במרימה איך אנחנו מייצרים מרחב שמאפשר את זה. יש כל מיני אופנים לדבר על פוליטיקה והמציאות בישראל, ורצינו למצוא דרך שתהיה נגישה ללהט"בים ולקהל צעיר. לבנות מרחב שמעז לדבר על תקווה במציאות שבה מתעקשים שנרגיש חוסר אונים, לדבר על שלום כאפשרות ריאלית במציאות פוליטית שגורמת לנו להרגיש שזה מטומטם נאיבי ושמאלני.

"משהו להאמין בו" הוא פסטיבל אמנות פוליטי של שלושה ימים. בפסטיבל  אמנים, יצירות, אנשים ואירועים שעוזרים לכולנו לדמיין שאפשר שיהיה כאן משהו אחר, להעיז בתקופה כל כך חשוכה לדבר על שלום ועל תקווה, לקחת חלק במרחב קווירי שחורג מעבר לתפיסות הקיימות ומבקש לא להיכנע לחוקי המציאות שהשלטון מכתיב במשך שנים. הקהילה הגאה פעלה כחוד החנית של הרבה מאבקים ששינו עולמות ולכן האירוע הזה הוא ביטוי של חלומות, אבל חלומות ריאליים בדרך לשינוי המציאות. 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיר לשלום". שמעתי את הפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 על "שיר לשלום". השיר נכתב על ידי יענקלה רוטבליט שנפצע בקרב במלחמת ששת הימים ונשא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה, והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. כשרבין נרצח הייתי ילדה קטנה, אבל ככל שהתבגרתי ובמיוחד במלחמה האחרונה ודרך הפודקאסט הבנתי עד כמה השיר הזה משמעותי ומהפכני. זה למעשה שיר מחאה שמדבר על המחיר האמיתי של המלחמה והנצחונות. ומדבר על אהבה ושלום. השיר הזה בוצע על ידי להקת הנח"ל אחרי שהרגיז הרבה מאד גנרלים ואנשים צבא. ולכן יש בשיר שורה שהוחלפה: "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות" הוחלפה בשורה "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". השיר הזה מייצר הרבה תקווה. כמו זעקה ותפילה שליוותה אותי ואת חברי לאורך המלחמה הזאת בהפגנות, מחאות ובמאבק להחזרת החטופים הביתה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתנועת מרימה כמובן. קודם כל להגיע ולקח חלק בפעילות שלנו. בין אם במכללת מרשה, בחממות התרבות, בפעילות החברתית וכמובן כמובן בפעילות הפוליטית שלנו. אנחנו מפעילים מערך שלם של חוגי בית בכל העיר ואנחנו במהלכי התרחבות לקראת הבחירות. יכולים להזמין אותנו להגיע למפגשים או לקחת חלק בהכשרות שלנו ולהעביר חוגי בית בעצמכם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת אף פעם להצביע על אדם אחד. אבל הייתי אומרת לכל מי שלקח חלק פעיל ובהתמדה ובמאבק להשבת החטופים ולא ויתרה.

מה יהיה?
אנחנו נקום. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להתקיים בלי זה. הדור שלנו וצעירים מאיתנו יקומו מהשברים שיצרה ההנהגה הנוכחית ואנחנו נתקן ונבנה ונעשה כאן טוב יותר.