ד"ר מאיה גז היא סופרת, עיתונאית וחוקרת ספרות ושואה, תל אביבית שחיה בין עברית, צרפתית, יפנית ויידיש, וכותבת על כל מה שמתרחש במפגש ביניהן. אחרי דוקטורט בסורבון בפריז על רומן גארי ושנים של כתיבה על תרבות, היא מביאה עכשיו שלושה עולמות שונים אל מדף הספרים: "מאמע-לשון", ספר של ראיונות, מתכונים וגעגוע ליידישקייט של בית אבא; "גופים חורגים: להטבק+ בספרות הצרפתית", יצירה שלה לקהילה הלהט"בית; ו"מה זה, יפן?", שנולד מאהבה ארוכת שנים לתרבות היפנית ומהמסע שלה ליפן עם בתה. מקווים שיש לכם זמן לקרוא.

>> בר עם אפלוליות סקסית וקולנוע שהוא בית. העיר של ענת סטלינסקי

1. הבית שלי

במשך שנים אמרתי שהבית שלי נמצא בתוך עצמי וממש כמו צבה, אני לוקחת אותו איתי. נולדתי וגרתי בתל אביב וגרתי עשר שנים בפריז וגרתי חודש בבריסל וחודש בוישי ואכן – הבית תמיד היה בתוכי ואיתי. אבל לפני שלוש שנים עברתי לגור בשכונת נוה שרת. מה אומר? הבית שלי בנוה שרת וגם הלב. וואו, איזו שכונה! אני עפה עליה. אני מתיידדת עם אנשים ברחוב עת אני מטיילת עם הכלבה שלי, יש ירקן ויש מכולת, ויש שכנים מגניבים ואני סוחבת שקיות בקיץ לגברות שמתגוררות פה שנים וחם להן בקיץ, חם להן. אחרי כמה עשרות שנות נדודים, הבית שלי בנוה שרת הוא המקום האהוב עלי לא רק בעיר, אלא בעולם.

2. החורשה בין נוה שרת לצהלה

ליפנים יש "אמבטיות יער". הם נכנסים ליער ולא חושבים על כלום, רק נשטפים בטבע. לי יש "אמבטיית חורשה", שנמצאת בין נוה שרת לצהלה. זה המקום שאני הולכת אליו עם סנדי הכלבה שלי כדי לא לחשוב על כלום. אנחנו מתהלכות בין השבילים ומריחות את הטבע העירוני. כיף ללכת לראות את החורשה בכל עונות השנה ולראות את הטבע מתחלף. לפעמים אנחנו נפגשות עם חברה ועם הכלב שלה, ולפעמים אני מגיעה לחורשה עם חברות כדי לצייר. זה המקום שבו למדתי לצייר עצים.

3. הבית של הבויפרנד שלי

הבויפרנד הסודי שלי הוא פרק ב'. הוא גר בשכונת הצפון הישן, ממש על הירקון. הבית שלו מגניב ממש כמותו. סנדי ואני הולכות אליו לפעמים באמצע השבוע ולפעמים בסופי שבוע. ההרגשה כל כך שונה משכונת הפרברים השקטה שלנו, עד שאנחנו מרגישות בסיטי. יש ממש רעש של עיר וזה מפליא אותי בכל פעם מחדש, שהכל קרוב כשאת נמצאת בטבורה של העיר. כשאנחנו אצל הבויפרנד אנחנו נוסעים באוטובוסים. זה כל כך רומנטי בעיני. החלטנו לא לגור ביחד כדי להתגעגע וכדי שלא ניכנס לשיגרה.

4. שיעור ציור של סוניה קרקסון בקאנטרי העירוני של נוה שרת

נרשמתי לקאנטרי לחדר כושר ולבריכה, שבקיץ כיף לשכשך במימיה הקרירים. אמרו שאני יכולה לבחור שיעור אחד, ורציתי ללמוד קרמיקה אבל לא היה מקום. רשמו אותי לשיעור ציור. בחיים שלי לא ציירתי. אבל לפני שנתיים השתנו לי החיים. התחלתי לצייר! אני קצת לא מאמינה אבל בחודש מאי הקרוב תיפתח תערוכת יחיד ראשונה שלי על פריז וכבר מכרתי כמה ציורים. התודות והפרחים למורה שלי, סוניה קרקסון שידעה לכוון אותי בול למקום שבו אני צריכה להיות. כי היום ציור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. ומהנשימה.
ראול ולנברג 43, תל אביב

5. אלנבי 94 ב', קומה 2

לכתובת הזאת לנצח תהיה משמעות סנטימנטלית עבורי. שם הכרתי את הבויפרנד ושם הקמנו את הוצאת הספרים שלנו "הפקטורי". אלנבי 94 הוא בניין מלא בסטודיו'ז עם כותבים של סדרות, תסריטאים, מוזיקאים, אולפנים, אטלייה של ציירים, מעצבי אופנה ושם היה הסטודיו של הבויפרנד. אמרתי לבויפרנד (כשעוד היה שותף עסקי שלי) שזה כמו הבניין בניו-יורק, "הפקטורי" של אנדי וורהול וכשהחלטנו להקים ביחד הוצאה לאור, זה השם שנתנו לה "הפקטורי- בית מלאכה להגשמת חלומות ספרותיים".

מקום לא אהוב בעיר

לפעמים אני יוצאת וחוזרת מאוחר הביתה. נסיעה של 10 אורכת בין 45 דקות לשעה בגלל עבודות הרכבת הקלה. אני עייפה אחרי יום עבודה ועוד יותר עייפה כי לילה, מאוחר, והייאוש במצב הזה, הוא לא מרפה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה של תום ווסלמן במוזיאון תל אביב לאמנות. מעבר לתעוזה, לצבעוניות ולגודל, היו בתערוכה יצירות שראיתי בתערוכות בפריז, אז הרגשתי שאני בכלל לא בארץ. מאז שהתחלתי לצייר, תערוכות אמנות עוד יותר מרגשות אותי, ופותחות לי את הראש ואת הלב. בעבר הרגשתי כך בספריות ואני שמחה לגלות על עצמי שתערוכות הפכו להיות אירוע בפני עצמו שמרגיש לי חו"ל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נסעתי עם בתי אלמה לפריז כדי לראות את התערוכה של דיויד הוקני. זה היה שנה אחרי שהתחלתי לצייר וזה שינה את כל הראייה האמנותית שלי בכל הנוגע לציור. הייתי שם ארבע שעות. מבחינתי הייתי מקימה שם אוהל ונשארת גם ללילה אבל אחרי שעתיים אלמה פתחה במחאה (היא רצתה שנקים אוהל מחוץ לסניף של ספורה). זה היה אירוע מכונן: הצבעים, הקומפוזיציות וגודל הקנבסים – יותר מ-400 ציורים. אמן מבוגר כל כך, שמת שנה מאוחר יותר, שממשיך לצייר בשצף קצף כזה, במדיות מגוונות כמו אייפד, בד, נייר, וידאו ארט, תפאורה לבמה. כמה הערצה חשתי שם, כמה השראה וכמה קינאה! הרבה ממי שביקרו בתערוכה לאחר מכן, עשו זאת בהמלצתי. היצירה של הוקני כל כך השפיעה עלי עד שסדרת הציורים האחרונה שלי היא בסגנון הדיוקנאות על כיסא שהוא צייר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת "רוח נשית" שאני חלק ממנה. זו העמותה הכי מופלאה בעולם, שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להפוך לעצמאיות כלכלית. אני רואה איזו עבודה נשות העמותה עושות ופורחת בי תקווה, כי אני מבינה שיכול להיות טוב יותר. יהיה טוב יותר. אחווה נשית, חברות נשית, היא דבר מבורך וכל כך נחוץ.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
רון כחלילי ובית הקפה שלו "תתתרבות" בכרמל 12. אוכל טעים טעים כל כך ורון מוכשר ונחמד ומעניין. אנחנו לא מכירים והוא לא יזכור אותי (למרות שאני מגיעה לא מעט), אבל בעיני זה מקום של פעם, צומת מפגש עם אנשים מעניינים. ואם עולים לקומה השניה, בזווית מסויימת, תוך התעלמות מהים, הנוף הזכיר לי משהו מפריז.

מה יהיה?
ברור שיהיה טוב. אין שום אפשרות אחרת!

• העיר שלי
• סופרים
• נווה שרת
• קאנטרי נווה שרת