"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: טלי אהרנטל, מנ"כלית א.ס.ף (אירגון סיוע לפליטים), שהילדות שלה עברה בנווה שרת, התודעה הפוליטית שלה התעצבה בכיכר רבין והעתיד שהיא רואה נמצא בנווה שאנן
1. הוואדי של נווה שרת
כשהייתי ילדה קטנה בנווה שרת, ביליתי עם חברי שעות על גבי שעות בוואדי מאחורי הבית. "הואדי" הוא אחד מיובליו של נחל הירקון, טבע עירוני של צמחיה סבוכה, בעלי חיים והפרדסים האחרונים של תל אביב. שם התרוצצנו, בנינו מחנה, שחקנו במשחקי דימיון והטמנו "אוצרות". הוואדי עבר בשנים האחרונות פרויקט שיקום סביבתי ומותג מחדש כ"נחל פרדסים". בשנים האחרונות יצא לי לפקוד מחדש את הואדי עם ילדיי, הוא עדיין מקסים ואנחנו נהנים מטיול משפחתי נעים, אבל עבורי הוא נותר בראש ובראשונה אחד המקומות שהכי מסמלים את הילדות שלי בתל אביב.
2. כיכר רבין
רצח רבין ב-1995 השפיע עליי עמוקות והיווה נקודת מפנה משמעותית עבורי ואת תחילת המעורבות הפוליטית והחברתית שלי. תחילה פקדתי את הכיכר עם חבריי בנסיון למצוא משמעות בתוך חווית החוסר אונים ובהמשך לאורך השנים השתתפתי במאות הפגנות בכיכר. שתי ההפגנות שהיו הכי משמעותיות עבורי היו אלה שהשתתפתי בהן כפעילה למען פליטים בישראל: ההפגנה הראשונה אורגנה על ידי מבקשי מקלט ב-2014, ונכחו בה עשרות אלפי מבקשי מקלט שמחו על מדיניות הממשלה כלפיהם, דרשו שבקשות המקלט שלהם יבחנו ושהמדינה תחדול ממדיניות מעצר וכליאה שלהם. ההפגנה השנייה הייתה בניסיון הגירוש של 2018, כבר כחברה בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט, שהפך לביתי בשנים האחרונות): למעלה מ-25 אלף מפגינים ישראלים יצאו נגד תוכנית הגירוש של המדינה והתייצבו לצד מבקשי המקלט. כדור שני, ההתגייסות של אלפי ישראלים, בהם הרבה ניצולי שואה, שמחו נגד גירוש פליטים, מילאה אותי בכוחות והזכירה לי שיש שותפים ושותפות למאבק על דמותה של החברה הישראלית.
3. שוק התקווה
עם כל הכבוד לחסידי הכרמל ללא ספק השוק האמיתי היחיד בתל אביב הוא שוק התקווה! אין בו סצנת בילויים והוא לא מהווה מוקד תיירות וזה ממש בונוס. בתור חובבת פחמימות ואלכוהול של בוקר שישי, אין כמו לפתוח את הבוקר בקניות ולקנח רגע לפני שהשוק מתמלא בארוחה בסאלוף (מומלץ לא להפוך את הסדר כי מתבקש שנ"צ מיד אחרי).
4. קפה אמירה
חצי שנה חיפשנו דירה בעיר וממש מתוך יאוש עברנו ליד אליהו, רגע לפני הקורונה. היום אין לי מושג מה נעשה אם יוקר המחייה והעלייה הפסיכית בעלות השכירות ידחקו אותנו החוצה. זו שכונה מעלפת ולא רק בגלל הקרבה היחסית למרכז העיר, אלא מפני שהיא מזכירה לי את השכונה שנולדתי וגדלתי בה מבחינת הקהילתיות שלה. רגע אחרי פיזור הילדים לגן ולביה"ס ולפני הרכיבה על אופניים למשרד, אני הכי אוהבת לעצור בקפה אמירה. לאחר טרפת של התרגשות עם פתיחת הקפה הראשון בשכונה, קפה אמירה הוסיף לשכונה קפה קר משובח ומאפין פיסטוק. אז מה עוד ניתן לבקש?
הפלמ"ח 28
5. מדרחוב נווה שאנן
כילדה תל אביבית זה היה ה-רחוב לקנות בו נעליים. כיום המדרחוב לחלוטין שינה את פניו, הוא רוצף ובצדיו יש שורה של חנויות ומסעדות, חלקן פנינים של ממש – אבל הוא לא מימש את הפוטנציאל שלו. מחדל תכנוני אחר מחדל עירוני הביאו לכך שהוא רחוק מלהיות מוקד של חיים עירוניים ותיירותיים כפי שהוא יכול היה להיות. לאחר 15 שנים של עבודה והתנדבות לצד ועם קהילת הפליטים בישראל, מדרחוב נווה שאנן מסמל עבורי פוטנציאל לחיים משותפים לצד הפליטים – ועד כמה החברה הישראלית בכלל, והתל אביבית בפרט הייתה יכולה להרוויח אם הייתה מקבלת ומשלבת אותם באופן מלא. הפוטנציאל קיים, אבל המימוש כל כך חסר, וכשצועדים ברחובות נווה שאנן, ובמדרחוב, אי אפשר להתעלם מההזנחה של עשרות שנים, ההשפעות ההרסניות של התחנה המרכזית על השכונה ותושביה, הדיכוי החברתי וההדרה הממסדית הנשקפים מכל עבר.
טלי אהרנטל היא מנכ"לית ארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים), שמקיים בימים אלה קמפיין גיוס המונים, במטרה להוסיף ולהרחיב את פעילותו למען פליטים ומבקשי מקלט בישראל.כל תרומה לקמפיין תוכפל אם נגיע ליעד הגיוס שלנו. בואו ותרמו גם אתם
