גרגרנים, שוות ואימהות אורבנית: 5 הקהילות הכי מיוחדות בעיר

עידן הפוסט-קורונה ותחושת הריחוק שמייצרת החוויה הדיגיטלית מעוררים בנו חשק ליצורים חיים שהם לא הכלב שלנו. יצאנו לחפש קהילות מיוחדות בעיר שבאות לתת גב ומשענת לכל אלה שמפחדים להישאר, שוב, לבד.

1. "תושבי שכונת פלורנטין"         

את קוון קק, מנהלת קהילת "תושבי שכונת פלורנטין" ראיינתי בטלגרם, דרכו היא גם מנהלת חלק מפלטפורמות הקהילה (אחת הגדולות, אם לא הגדולה והמשפיעה ביותר, בשדה הקהילות השכונתיות). "הקהילה נוסדה ב-2008, השנה שבה עברתי לתל אביב, על ידי סשה פרידמן. לא עלה בדעתי לגור בשכונה ה-'שבורה' הזו", היא משתפת, "ב-2015 בן הזוג שלי סיפר לי על בר חדש שנפתח ופרסמו אותו בקבוצת פייסבוק שנקראת 'תושבי שכונת פלורנטין'. הסקרנות ניצחה ונכנסתי לקבוצה".

תוך יומיים קוון התאהבה בקהילה ובשכונה, וארבעה חודשים לאחר מכן היא ובן הזוג עברו אליה. "התאהבתי בשכונה בגלל האנשים וזה היה מורגש מאוד בקבוצת הפייסבוק. בנוסף, נדהמתי מהשפע של סוגי העסקים ובעלי המלאכה, ובחודשיים הראשונים שלי בפלורנטין יצרתי לעצמי מפה כדי לסמן אותם בה. פתחתי את המפה לחברי הקבוצה, והביקוש הוביל לזה שהוספתי אליה ידנית 300 עסקים. סשה פנתה אליי ושאלה אם אני רוצה לנהל, אמרתי מיד כן".

קוון קק מתושבי שכונת פלורנטין. התושבים יוזמים, העירייה מסייעת. צילום עצמי

"לאחרונה תושבים חשים שהקהילתיות בפלורנטין נפגמה. אני מאמינה שזה בגלל שהעסקים והתושבים הוותיקים מתמעטים וכבר אין תחושה 'של פעם', השכונה הופכת ממתפתחת למפותחת. היום ממרום 7 שנותיי בשכונה – אני רואה את הג'נטריפיקציה – אבל כולנו חלק ממנה", היא מעידה.

הקהילה הווירטואלית מונה 40 אלף חברות וחברים (ביחס שווה בין המגדרים), פי 4 ממספר תושבי השכונה. "החלטתי שקבוצת הפייסבוק תשמש כ'שכונת פלורנטין הווירטואלית', שאפשר לגור בה גם בלי שכר הדירה היקר ושאפשר להרגיש בה חלק. זו אחת הסיבות שבגללן הבנתי שחייבים לקיים את הקהילה בפלטפורמות נוספות, שיכילו ספציפית רק את תושבי השכונה, ומיניתי מנהל שותף כדי להצליח לעשות יותר".

"יש בקהילה שלנו רוח אקטיביסטית, בפלורנטין מושקעים תקציבים רבים של העירייה וזה יוצר נכונות לשיתופי פעולה ולפיתוח יוזמות שלנו", משתפת קוון, "בגלל מורכבות הדברים שהשכונה שלנו מתמודדת איתם – הלכלוך, המחסור בפחים ופחי מחזור, מפגעי רעש, חוסר התאמה למשפחות ועוד, זה מצריך הרבה מאוד אנרגיות משני הצדדים". הקהילה מנסה להתמודד עם הסיטואציה גם באמצעות הקמת ועד שכונה. באשר לשיתופי הפעולה עם העירייה, יוזמה מיוחדת שזכתה לתקצוב ממנה היא "טפטופלורנטין" של תושב השכונה אלי בירנבאום, שחיבר בין בעיית טפטוף המזגנים למחסור בצמחיה והציע להשתמש בצינור המזגן להשקיה של עמוד עם שתילים.

גרפיטי ברחוב קורדוברו בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

"רוב חברי הקבוצה צעירים, אבל עד לפני שנה זכינו להכיר את נילי ז"ל, החברה הפעילה המבוגרת ביותר בקבוצה, שהקרינה על השכונה ברוח הצעירה שלה ובאישיות המרתקת שלה. בימיה האחרונים בבית החולים חבר קרוב ששהה במחיצתה סיפר שהדבר הראשון שהיא ביקשה היה מחשב, כדי שתוכל להתחבר לקבוצה שלנו", משתפת קוון, "אלו היו ימים שהרגשתי בהם שהקבוצה לא מועילה לאף אחד, והיא הפיחה בי רוח חיים חדשה".

לאחר שנילי ז"ל נפטרה נכתבו עליה פוסטים רבים, ואחד מחברי הקבוצה שנחשב אז "טרול" אף יזם קיר הנצחה בעזרת אמניות גרפיטי מהשכונה. על הקיר נכתב "תודה למחבבים", משפט שנילי הייתה כותבת בתגובה ללייקים. "זה קיר שרק תושבי השכונה שהם חברי הקבוצה יבינו, הוא מייצג שיתוף פעולה כמעט דמיוני כשקורה שניתנת ל'טרולים' הזדמנות להתחבר באמת לקהילה".

"מערכת היחסים בין התושבים לבין העסקים היא כנראה מה שמייחד את הקהילה שלנו ביחס לקהילות שכונתיות אחרות. אני מאפשרת לכל עסק שכונתי לפרסם בקבוצה עד פעמיים בשבוע – אז ישנה הזדמנות שווה לכולם", משתפת קוון, "השיטה הזו מוכיחה את עצמה. כשיש תלונות על עסק למשל – תושבים רבים מתגייסים להגנתו ולא רק להגנת המתלונן. בעלי העסקים כאן הם חברים שלנו ואנחנו רוצים שהם יצליחו – אם הם זקוקים לסיוע, אנחנו נהיה שם".

2. קהילת השוות של תל אביב יפו

אי אפשר, פשוט אי אפשר לדבר על קהילות בתל אביב בלי לציין את המלכה האם שלהן – קהילת השוות של תל אביב-יפו. הקבוצה מונה יותר מ-35,000 נשים ומגדירה את עצמה 'קהילת נשים מבוססת מיקום'. בזכות איזשהו נס בעולמה העסוק, הצלחנו לתפוס לריאיון את דותן האס הרשקוביץ, מקימת הקהילה בתל אביב. "את יודעת כמה גברים מנסים להיכנס לקבוצה הזו כי הם חושבים שמדובר בסוג 'הזה' של שוות?", היא פותחת בצחוק. "לפני עשר שנים ליאת ורדי בר הקימה את קהילת השוות בפרדס חנה. הקהילה הזו עשתה כל כך הרבה הדים עד שנשים שעזבו את פרדס חנה ביקשו מליאת להקים קהילות דומות במקומות החדשים אליהן עברו. מתוך כך – נוצרו 26 קהילות 'שוות' בארץ ובעולם – ניו זילנד, ניו יורק, פילדלפיה ועוד", מספרת דותן.

אירוע של קהילת השוות. צילום: קהילת השוות

המטרה של הקהילה, בראש ובראשונה, היא להפיג בדידות. "יחד עם צוות מדהים של נשים שמנהלות איתי את הקהילה, אנחנו רוצות לייצר חיבורים בעולם הדיגיטלי שיובילו לחיבורים מחוצה לו. זה נשמע הירואי והזוי, אבל הקורונה הוכיחה כמה זה מדהים, נוכח ואפשרי", היא מסבירה, "אנחנו מצליחות לגעת בכל כך הרבה תחומים – יש לנו מחסן תרומות שנתרם לנו על ידי TLVBOX לחברות קהילה שזקוקות לו, מפגשים של 'שוות עצמאיות' בעולם התעסוקה, נשים אחרי לידה, קורסים של הגנה עצמית, אירועי קיימות עם העירייה. זה מפעל עצום וכולנו עוסקות בו בהתנדבות מלאה".

"ההבדל בין קבוצה לקהילה הוא שייכות. אנחנו לא קבוצת פייסבוק שנשים יכולות רק לבקש בה המלצה לכירורג שד, למשל, אלא למצוא מישהי שתבוא איתן, או שתדאג שהן יגיעו לתור ולא יוותרו מתוך פחד", משתפת המנהלת, "נשים יכולות לחפש כאן חברות, להיחשף, יש להן אפילו אפשרות לפנות באנונימיות מוחלטת לחברות הקהילה וכולן יעשו מאמץ לתת מענה מיטבי".

'שוות' הפכה לסוללת תמיכה של ממש עבור עשרות אלפי תל אביביות – החל ממפגשי 'שוות מבלות' בהן יכולות חברות קהילה לצאת עם נשים חדשות, דרך 'דגל אדום' על מקרי אלימות בקהילה ועד ציוותים של עורכות דין, עו"סיות ורווחה לנשים שצריכות סיוע. "הקורונה כמובן העצימה את הבדידות בכמה מידות, והיתה פאניקה", אומרת דותן, "הקהילה התגייסה לזה – במקום שנשים יתכנסו בעצמן, פתאום הן פחות פחדו לבקש עזרה, חברה וליווי. מאות פניות של נשים הובילו לסיוע שלנו בהשגת עזרה ראשונה נפשית, חיבורים לפי אזור מגורים כדי שלנשים יהיה עם מי לדבר בסגר – יצרנו ממש לו"ז של פעילות בקהילה לפי הצרכים שהן העלו".

דותן האס הרשקוביץ. רוויית ניסיון. צילום: מאיה לגוטין

ומה החלום? "אני לא יודעת לחלום בקטן. אנחנו רוצות מקום פיזי, 'בית השוות', שיכולו לבוא לעבוד בו, להגיע כשהן צריכות מישהי, להרגיש חלק ממשהו גדול", מסכמת הרשקוביץ, "עד אז – הדלת תמיד פתוחה. אם מישהי רוצה לדבר, לשמוע, או לשתף, אנחנו רוויות ניסיון בטוב וברע ושמחות לתת כתף".

3. גרגרני שאנן

גיא שפר עובד בכלל בסטארט-אפ, אבל בשש השנים האחרונות הוא מנהל את אחת מקהילות הפודיז המעניינות והלא שגרתיות בעיר, שמונה כבר יותר מ-2500 חברים. "אני וכמה חברים ראינו שיש המון אוכל מגניב בנווה שאנן, והרבה אנשים לא יודעים על קיומו. אין ידע, אין שילוט, והמקום תמיד משתנה ונפתחים דברים חדשים בלי שאף אחד יודע", הוא מספר.

גרגרני נווה שאנן. צילום: גיא שפר

"קהילות גרגרנים בתוך קהילות מהגרים הן דבר די רווח בעולם. הקהילה שלנו קמה כי אוכלוסיית המהגרים והפליטים שהתמקמה בנווה שאנן מקימה כבר שנים דוכני אוכל ומסעדות. האוכל הזה לא מותאם בדרך כלל לחך המקומי, הוא נועד לאנשים שגרים ספציפית בשכונה – אבל יש שם כל כך הרבה אוכל בהמון סגנונות, ורצינו להבין מה אפשר לעשות עם כל השפע הזה", מסביר גיא.

"יש לנו כמה מטרות עיקריות – האחת היא למפות מה קיים בשכונה, כי בתי עסק רבים בה לא קיימים בגוגל מפות או בווייז", הוא מפרט, "השנייה היא התייעצות – צמחוניים שמחפשים מה לאכול, מה אפשר לעשות עם חומרי גלם משווקים באזור. השלישית, ואולי הקהילתית ביותר, היא היכולת לבוא כקבוצה ולאכול ביחד, משום שבהרבה מהמטבחים המסורתיים עדיף להזמין מנות כמספר הסועדים ולהתנסות כמה שיותר".

קינוחים פיליפיניים, אינג'רות אריתראיות, מסעדות ויאטנמיות וסודאניות אותנטיות – גרגרני שאנן גילו את נווה המדבר הקולינרי בדרום העיר והחליטו לצאת לחקור יחד. "הקבוצה גדלה, יש נוכחות גדולה יותר של נשים, אולי מתוך הרצון לא להסתובב באזור לבד ובכל זאת לגלות את היקום הקולינרי שהיא מציעה. יצאנו לעוד מקומות שנחשבים כמטבחים לא שגרתיים – כמו בני ברק למשל".

גיא שפר ודבר טעים. צילום: צחי כהן

"מה שמייחד אותנו מקבוצות פודיז אחרות היא שאנחנו מתעניינים באמת באוכל, במקורות שלו ובייחודיות שלו. אנחנו גם לא קבוצה פוליטית מבחינת המתרחש בנווה שאנן", מעיד מנהל הקבוצה, "הפעילות שלנו מתרכזת בעיקר במפגשים – חבר'ה מתאגדים באמצעות הקבוצה, לרוב בסופי שבוע כשרוב העסקים פתוחים, והולכים לאכול. מספיק שמישהו רעב, הוא יצליח לאסוף סביבו קבוצה".

מרבית חברי הקהילה אינם תושבי השכונה כלל, אלא נמשכים אליה מתוך סקרנות ואהבת האוכל. "האוכל בנווה שאנן הוא יותר מאוכל זר – הוא אוכל נווה שאנני, אוכל תפר. האנשים שחיים כאן מחברים בין המטבח בארץ למטבח ארץ המוצא שלהם ולסגנון שמבשלים בה", הוא מסביר. "הקהילה פתוחה לכולם כמובן, אבל חשוב לי שאנשים יבינו שאפשר להגיע לשכונה ופשוט לאכול", מסכם גיא, "אין סיבה לחשוש. הרבה פעמים כשאני בא עם קבוצה, כולם מזמינים את מה שאני הזמנתי מתוך הפחד לנסות משהו חדש. נווה שאנן הרבה פחות מאיימת מהאופן שבו מציגים אותה. צאו לחקור ולהתנסות".

4. "לעשות שכונה" – נווה שרת

אי שם בצפון העיר, בין צהלה לרמת החייל, נחה לה שכונת נווה שרת. על אף מיקומה בין השכונות המודרניות והמפותחות של העיר, מעידה אופיר הורביץ, תושבת השכונה, שדבר לא השתנה בה כבר הרבה שנים. "גדלתי כאן וחזרתי לפני שנה. למראית עין – הבניינים מאוד ישנים, והמצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה נמוך מאלו שסמוכות לה. אבל בשנים האחרונות יש המון פינוי בינוי וקהלים חדשים נכנסו לשכונה. נוצרים אתגרים חדשים מתוך המפגש הוותיק-חדש הזה".

חברי "לעשות שכונה". צילום: לעשות שכונה

"לעשות שכונה" נוצרה בקורס של עיריית תל אביב לפעילים ויזמים חברתיים מנווה שרת שהתקיים בין הסגרים. "למרות המצב, הקבוצה שלנו התגבשה והמשיכה לרוץ אחרי הקורס, אנחנו מלווים עד היום על ידי עובדת סוציאלית ורכזת קיימות של העירייה. כל אחד תפס נישה – אני מתעסקת בקיימות, יש כאלו שמתעסקים בחינוך ונוער וכו', ואנחנו יוצאים לכל מיני מיזמים שדרכם כל אחד משיג את מטרותיו למען הצרכים הקהילתיים השכונה והתושבים".

"אנחנו רוצים ליצור כאן קהילה שותפה לכולם", היא משתפת, "פעם היה גיבוש אחר בשכונה, אנשים הכירו אחד את השני ברחוב, ואנחנו רוצים להחזיר את זה. הקורונה היתה זמן אידיאלי לזה – אנשים חיפשו משהו קבוצתי, זה היה זמן טוב לחבר אותם למען משהו".

מדור הקיימות, עליו אחראית אופיר, כבר הביא לשכונה קומפוסטרים, הקים חנות יד שנייה בשכונה וערך אירועי יד שנייה, פתח מחסן קהילתי לשימוש תושבי השכונה, והקים ספרייה קהילתית. "כל אחד מהפרויקטים הזה היה פרויקט קהילתי", משתפת הורביץ, "כשהמחסן נפתח עשינו אירוע בשיתוף העירייה בו ילדי השכונה יצרו יחד עם אמן בתחום קישוט קבוע מפסולת לא מתכלה. הספרייה הקהילתית הציפה משהו בתושבים – הם באים לקטלג, לסדר, מעלים לפייסבוק, משתפים ביקורות על ספרים – זה כל כך פשוט ומאוד מחבר".

"עושים שכונה". ליטרלי. אופיר הורביץ מימין. צילום: עושים שכונה

"הקהילה שלנו היא מרתון לטווח הארוך. אנחנו רוצים לעשות עדיין המון דברים – להביא מסגרות נוער לשכונה, לתחזק 'מקרר קהילתי' שיכיל מזון שיועד לזריקה, להקים תחנות האכלת חתולים ועוד", היא מספרת, "מה שמלווה את כולנו, בכל תחום, זה להביא אנשים מתוך השכונה שייקחו חלק. אנחנו לומדים איך להתנהל ברשתות ואיך לרתום אחרים. כל הודעה באינסטגרם של מישהו שרוצה להצטרף ממלאה את הלב".

פעם, מעידה אופיר, קבוצות הפייסבוק של השכונה היו רוויות תלונות – לכלוכים, בעיות חנייה, תמ"אות, אך עכשיו היא מרגישה רוח שונה נושבת באוויר. "העשייה הזו מכניסה אווירה חדשה – אנשים מצטלמים עם הקומפוסטר, מספרים על האירוע שהיה, וגם שואלים מה קורה בקרוב. כולם רצו לראות שינוי ולא ידעו מאיפה להתחיל. אני אדם די ציני, אבל אני לא יכולה להתכחש לזה שיש לנו כוח של קבוצה שקשור אותנו יחד".

5. Urban moms

"אורבן מאמס" תל אביב הוקמה לפני ארבע וחצי שנים על ידי שירן אמיר, מתוך צורך למציאת קהילה וחברות למהלך חופשת הלידה שלה. "הייתי בהריון כשפתחתי את הקבוצה ורציתי להכיר חברות שהיו באותו סטטוס כמוני", היא פותחת, "אכן הכרתי נשים נפלאות, אבל הפעילות בפייסבוק לא הספיקה לי. פתחנו עמוד אינסטגרם, קבוצות וואטסאפ אזוריות לאמהות וקבוצות ווטסאפ לקראת לידה ולחופשה שלאחריה. התחלנו להרים הקרנות סרטים בשיתוף עם קולנוע לב להורים בחופשת לידה, הרצאות בנושא הורות וקריירה, מועדוני קריאה, סיורים ועוד".

"הקהילתיות מורגשת גם במימד הווירטואלי", מדגישה שירן, "חברות מזהות אחת את השנייה כבר מהתגובות ומתגייסות לטובת כל מטרה – לפעמים מאות נשים יכולות לצאת לחיפוש אחר חפץ יקר ערך שאבד למישהי. החיבוק הווירטואלי שניתן לאמא שחושפת קושי או מצוקה מרגיש אמיתי. אנחנו מעבירות חפצים שסיימנו להשתמש בהן מהאחת לשנייה ומתייעצות על רופאים ונושאים דחופים גם באמצע הלילה".

שירן. צילום: שרית אלתר

המפגשים הפרונטליים של הקבוצה נעים בין כאלו קלילים וספונטניים – 'אני הולכת לשתות קפה בשדרה, מישהי מצטרפת?', למפגשים יזומים בנושאים שיעניינו את חברות הקהילה. "אני חושבת שיש צורך בקהילת אמהות בכל עיר. כשאני מתלוננת על התמ"א שעושים לי מול הבית ומעירה לי את התינוק – אני יודעת שכולן בקבוצה יודעות על מה אני מדברת", מסבירה מייסדת הקבוצה, "מנגד – הורות בתל אביב היא מאפשרת. יש שפע של תרבות בכל מקום, ים ופארקים, שאפשר לחלוק עם כולן".

"הרגעים המרגשים הם גם כשחברות קהילה מספרות לי שאנחנו הגוגל שלהן, או שהן הכירו את החברות הכי טובות שלהן בקבוצה, אבל גם כשנשות קהילה מבקשות עזרה", מציינת שירן ומרחיבה, "גיוס הכספים המרכזי שביצענו היה למען שירה איסקוב. לפני ששירה עברה לגור במצפה רמון היא הייתה משתתפת פעילה ב'אורבן מאמס', וכשהמקרה המחריד קרה חיברנו מיד את הקצוות. התחלנו לאסוף עבורה דברים ספציפיים לבקשת המשפחה, נאסף גם לא מעט כסף ופתחנו תיבת מייל בשם 'מכתבים לשירה', בו כל מי שרצתה להביע תמיכה מתוך הקהילה יכלה לכתוב. אנחנו חברות עד היום".

"אורבן מאמס היא קהילה עבור נשים שהן אמהות, בגלל שחשוב לי מאוד שנשים ישימו את עצמן במקום מרכזי בחיים שלהן ויבינו שאמהות וחיים הוא שילוב אפשרי. הילדים שלי הם המרכז של חיי, אבל יש בו מקום גם לי, לבן זוגי ולקריירה שלי", מסכמת אמיר, "בנוסף – הכי חשוב לי שאף אימא לא תרגיש לבד בתקופה הזו".
בהכנת הכתבה השתתפה נתלי מון