האחיות רננה וליבה נאמן חברו למפיק יוסיפי שלמה לפרויקט דרים-פופ בעברית בשם "תנשמת". רגע לפני שהן משיקות אלבום בכורה שמוקדש לאביהן, הבמאי המנוח ג'אד נאמן, תפסנו אותן לגרסה שוברת מוסכמות של המדור, כדי לצאת למסע נוסטלגי בין מוסדות תל אביביים אגדיים שכבר לא קיימים
האחיות רננה וליבה נאמן הן תל אביביות מלידה דורות רבים: סבא רבא רבא שלהן קבור בבית הקברות טרומפלדור, סבא וסבתא שלהן חזרו לעיר בשנות ה-30 ואביהן, הבמאי חתן פרס ישראל ג׳אד נאמן, נולד ברחוב רש"י. הן מחוברות אל העיר הזאת בכל נים ונים ואוהבות אותה כל יום מחדש, אבל זה לא סוד שהעיר השתנתה מאוד עם השנים, ולפעמים הן מרגישות בה זרות לגמרי כשהרבה מהדברים שאהבו כבר אינם: בתי הקפה והברים המיתולוגיים, הרחובות שהיו זרוקים יותר אבל גם מלאי סודות וגילויים, ובעיקר האנשים שהתחלפו. אז את הטור הזה הן מקדישות לתל אביב של הילדות שלהן, ולכל המקומות המופלאים שנאלצו להיפרד מהם, אבל שהפכו אותן למי שהן היום.
>> קדרה של מכשפות, התמכרות למרק קובה ויותר מדי נרות. העיר של נשמה
>> חנות ספרים קסומה, יין נגיש והמקום לרקוד בו על הבר. העיר של גיא הרן
>> סרטים בסנטר, חניונים (!) והתחברות לטבע. העיר של רוני מהדב-לוין
1. קפה תמר, שינקין 57
הקפה המיתולוגי של שרה שטרן, שנוסד בשנת 1941, ובו נפגשו ההורים שלנו לראשונה בסוף שנות ה-80. החלל המרווח של בית הקפה שבמרכזו עץ תמר (על שמו היה קרוי), עם קירות מכוסים סטיקרים ופוסטרים ושולחנות פורמייקה ירקרקים, היה מקום מפגשם של אנשי השמאל והבוהמה התל אביבית. ההורים שלנו היו לוקחים אותנו לשם בימי שישי, לפרלמנט הקבוע בו הם היו יושבים שעות, מדברים, מתווכחים וצועקים, על רבין או ביילין או פרס… בינתיים אנחנו היינו אוכלות רוגעלך ששרה נתנה לנו, שותות "קפה של ילדים" וזוללות את טוסט הבייגלה המפורסם. שרה, האישה והאגדה, שהקימה וניהלה את המקום משנות ה-50 ועד לסגירתו ב-2015, נפטרה זמן קצר לאחר מכן – כנראה משברון לב.
2. הנסיך הקטן (המקורי), סמטה פלונית
בית קפה שהיה גם חנות ספרים ומקום התאספות של משוררים, סופרים הוגים ותמהונים מקומיים. בימי שישי אחרי התיכון רננה היתה מצטרפת לשולחן הקבוע שהוביל העורך המהולל גבריאל מוקד (שנפטר לפני כשנתיים), לשיחה על ספרות, רומנטיקה, פוליטיקה וכל מה שביניהם. ליבה החלה לעבוד שם כמלצרית ואף הכירה שם את בן זוגה הראשון שהיה הבריסטה במקום. "הנסיך" היה יותר מבית קפה או חנות ספרים, הוא היה מעין סלון תרבותי, כמו שדמיינו שהיה בווינה בשנות ה-20. בזכות מקומות כאלה, תל אביב הפכה להיות לא רק עיר לגור בה, אלא עיר לחיות בה.
3. הבאצ'ו, קינג ג'ורג' 85
הקלאסיקה התל אביבית הזאת ליוותה אותנו מילדות לבגרות. בשנותיו הראשונות בתחילת שנות ה-2000, היה מדובר כמעט בחור בקיר, בניין פינתי שבו ויטרינת גלידה איטלקית. כילדות, היינו מגיעות לשם עם אבא לקנות גביע גלידה ולשבת על הספסל הקטן בפינת זמנהוף וקינג ג'ורג'. בהמשך, המקום התרחב לבית קפה ונוסף לו חלל פנימי עם גלריה בה היינו מבלות אחרי בית הספר עם חברות. כעבור כמה שנים, כל אחת בתורה עבדה שם כמלצרית, ושם פגשנו את שלל הדמויות והטיפוסים שפקדו את המקום בקביעות. המקום נסגר בשנת 2017 ואיתו קהילה שלמה של תל אביבים עד היום מחפשים איפה לשבת לעבוד על התסריט/ספר/כתבה הבאה, או לפחות לספר שזה מה שהם עושים (לכל מי שיקשיב).
4. הריף-ראף, גרוזנברג 22
ה-מקום לצאת אליו בעיר כשהיינו בתיכון, בעשור הראשון של שנות ה-2000. על רחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין, שהיה אז אזור מוזנח למדי, היה מקום קטן אפוף עשן ומוזיקה, בית גידולם של ההיפסטרים הראשונים בתל אביב. ממסיבות תקליטים של שנות ה-80, או ריקודי סווינג לתוך הלילה, עד מופעים מאולתרים של אושיות מוכרות, וכמובן האופנה הכי הכי ומקום היווצרותן של האיט גירלז המקומיות. רוב המבלים היו קבועים, וכולם הכירו את כולם (אך הכחישו זאת נמרצות). שם שתינו ג'ין אנד טוניק עד שהקאנו בחניון מולו, ומשם חזרנו כדי להירדם על האסלה בשירותים בבית ההורים. האא… היו זמנים.
5. קולנוע גת והוידאומט, אבן גבירול פינת צייטלין
קולנוע גת הוקם בשנת 1957 והיה אחד מבתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב. בשנות ה-90 או ה-2000, הוצב לידו "וידאומט", מכונה בה אפשר היה לשכור סרטי וידאו ללילה אחד, שהיה צריך להחזיר למכונה למחרת. בית הקולנוע נסגר ב-2015, עם כניסתן של חברות הסטרימינג הביתי לישראל, ואיתו גם הלך לעולמו הוידאומט. אבל עד היום שמור לו מקום מיוחד אצלנו בלב – בבית שלנו היה קוד איכות מחמיר לסרטים, והוידאומט הזה היה הכי הרבה טראש שזכינו לו. האפשרויות בו היו די מגוונות: קומדיות רומנטיות, סרטי אקשן, או פורנו. אבל מבחינתנו הבחירה היתה קלה, ג'וליה רוברטס לנצח.
האשליה התת-קרקעית של אלנבי
זר לא יבין זאת, אבל עבורנו המעבר התת-קרקעי ברחוב אלנבי היה הכי קרוב לחו"ל. כשירדנו במדרגות למעבר החשוך, עם ריח השתן המפורסם, יכולנו לדמיין שהמנהרה תוביל לרכבת תחתית מפוארת שתסיע אותנו למחוזות רחוקים. לדאבוננו המעבר רק הוביל לצד השני של הרחוב. היום, כשכל רחוב אלנבי חפור כבר כמה שנים, והעיר מרגישה כמו אתר בנייה ענק, אנחנו קצת מתגעגעות למעבר הזה ולעיר שידעה להעריך את מידותיה האמיתיות ולהשאיר מקום לדמיון.
החור (בשחור) שעדיין קיים: שלמה המלך 5
הבית שלנו תמיד היה מלא בתקליטים, דיסקים וספרים. אבא שלנו היה רוכש הרבה מהתקליטים והדיסקים בחנות התקליטים האגדית "חור בשחור", שעדיין חיה ובועטת. בשנות החטיבה והתיכון היינו מגיעות בעצמנו לרכוש או סתם להעביר כמה שעות בדפדוף והאזנה לתקליטים המופלאים בחנות. מוסד אמיתי – מומלץ!