הסופרת איילת צברי חזרה מקנדה ליד אליהו, וכעת היא מוציאה את ספרה השלישי, "שירים לשבורי הלב". בין שחיות ליליות באמצע משמרת, פרלמנט שכונתי אחרי אימון ושעות בארכיון בית אריאלה, היא גם מוצאת זמן לשיר במקהלת האחיות אליהו. בונוס: למה היא לא סובלת את היכל הספורט?
איילת צברי היא סופרת עטורת פרסים, מורה לכתיבה יוצרת וצלמת לעת מצוא. אחרי שנים בקנדה היא חזרה לישראל, ובשמונה השנים האחרונות היא מתגוררת ביד אליהו עם בן זוגה ובתה. ספרה השלישי, "שירים לשבורי הלב" (הוצאת עם עובד), יצא עכשיו בעברית. הרומן חוזר לישראל של אמצע שנות ה-90 ומספר את סיפורן של נשות העדה התימנית, דרך סודות משפחתיים, מסורת השירה שלהן ופרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן.
>> הקסם שבאי-הסדר וקללות אותנטיות. העיר של קאי צור
>> סרטים מוזרים וארוחות שהופכות להופעה. העיר של גילי פורת
1. חוף הצוק ובננה ביץ'
אני בקלות יכולה למלא את הרשימה הזאת רק בחופים האהובים עליי. אני מאוד אוהבת את הים, אוהבת לשחות בו, לבהות בו, לצעוד על חופיו. אוהבת את הריח המלוח שלו, את הבריזה ואת הסאונד של הגלים. הים הוא אחד המקומות שהכי התגעגעתי אליהם בשנותיי בקנדה, והוא גם מככב בספרים שלי. הוא תרופה ועוגן בשבילי, וכשאני לא מגיעה אליו מספיק אני מרגישה חנוקה. מפאת חוסר מקום אבחר בשני חופים. הראשון הוא חוף הצוק, המקום הכי צפוני בתל אביב, שמרגיש קצת מחוץ לעיר, אולי כי גם לא רואים ממנו בניינים. אפשר ללכת ממנו ברגל עד הרצליה. יש בו טבע פראי, רכס מצוקי כורכר וים פתוח בלי שוברי גלים. זה מקום שנותן לי תחושה של אופק ומרחבים וממלא לי את הריאות ואת הלב. בשעות לא פקוקות לוקח רבע שעה להגיע אליו מיד אליהו, ויש חניה חינם, קפה ורצועת חוף ארוכה ארוכה. אני אוהבת אותו במיוחד בחורף.
ומחוף בקצה העיר לאחד ממש בלב העיר: בננה ביץ'. בתחילת דרכו עבדתי שם קיץ וסתיו אחד בלתי נשכחים, בימים שעוד לא היו מסעדות חוף כאלה בתל אביב. המקום היה סוג של סוד שמור היטב. אני זוכרת שבסוף הקיץ כתבו עליו ידיעה ב"העיר" והתוודו שבכוונה החרישו את קיומו עד אז. אנשים כמו יהונתן גפן ודיוויד ברוזה היו יושבים בו. צפיתי שם במיליון שקיעות וזריחות. דיברתי שעות עם לקוחות בזמן ששתיתי להם מהיין, ויצאתי לשחיות ליליות באמצע המשמרת. המקום היה פתוח כל הלילה, ובסופו היינו יושבים, אוכלים לחם עם שוקולד וארטיקים, מעשנים את עצמנו לדעת וצופים בשמיים מתבהרים ובקשישים פוצחים בהתעמלות הבוקר שלהם. מאז אני שומרת לו חסד נעורים. אני עדיין אוהבת ללכת לשם לראות שקיעה ולשתות קפה או כוס יין. גם בספר שלי, שמתרחש בחלקו בשנות התשעים, יצרתי מקום דומה בהשראתו, שהגיבורה שלי מבלה בו הרבה.
2. קפה אמירה
הקפה השכונתי שלי. כמה זמן חיכיתי לו! כשעברתי ליד אליהו לפני שמונה שנים לא היה קפה בסביבה. היינו צריכים לחצות את יצחק שדה לביצרון, או רחמנא ליצלן, לשבת בארומה בהיכל מנורה. הפתיחה של אמירה הייתה רגע מכונן בהיסטוריה המקומית. זה מקום קטנטן, אבל יש בו אווירה של שכונה אמיתית וקהילה. אנשים יושבים על הספסלים ממול ועל המדרגה שמתחת לבניין. הוא קרוב למתנ"ס בת ציון המהולל, אז הוא אידיאלי לפרלמנט יומי עם החברות שלי אחרי אימון, ויש גם מכולת חמודה ממש סמוכה לו לקניות בדרך הביתה.
הפלמ"ח 28
3. הבית לאמנות יד אליהו
הבית לאמנות נפתח ב-2023 ושדרג את השכונה ואת החיים שלי באופן אישי. זה באמת בית לאמניות ואמנים בשכונה, מרחב מזמין ונעים שמציע גם שלל חוגים מצוינים, הופעות ואירועים למבוגרים ולילדים. מבחינתי אני מוכנה לעבור לגור שם, או לפחות לכתוב שם! אולי באמת שווה לשקול תוכנית רזידנסי לכותבות? פעם בשבוע אני שרה שם במקהלה השכונתית שלנו, האחיות אליהו, בהנחיית אודי רז. אני מחכה לערב הזה כל השבוע. זה מרנין נפש ומרומם רוח.
סר ג'ון מונאש 1
4. רחוב מקווה ישראל
שני בלוקים וחצי שהם עולם ומלואו. זה המקום האהוב עליי לבלות בו בוקר. יש חנות ספרים נפלאה, המגדלור, בית קפה צרפתי משובח שנראה כאילו נשתל כאן מפריז (Chez Chantal), קפה טעים עם עוגיית השוקולד צ'יפס הכי טובה בעיר (Mela), חנות בגדי וינטג' (צ'לסי), חנות דגים שמגישה גם אוכל ויין לספסלים בחוץ (בסטה דגים), מאפייה טובה (המוציא לחם) ועוד. וכל זה במרחק שבע דקות מהשכונה שלי.
5. בית אריאלה
תמיד אהבתי את בית אריאלה, גם לפני שהמקום עבר שיפוץ נרחב ופתחו בו בית קפה נעים ששדרג את השהות בו פלאים. אולי זה בגלל שבאופן כללי ספריות הן פיסת בית בכל עיר וארץ שאני מבקרת בה. כשעבדתי על "שירים לשבורי הלב" ביליתי שעות רבות בבית אריאלה במחקר, בייחוד בארכיון העיתונות, שהוא מקום מופלא בעיניי לצלול בו לעבר. פעם נכנסתי למונית במהירות, כי היא עמדה ברמזור, ואמרתי לנהג חסרת נשימה, "לספריית בית אריאלה!". נזכרתי בציטוט של דיוויד פוסטר וולאס: "אני עושה דברים כמו להיכנס למונית ולהגיד, 'לספרייה, ותן גז'". זה נורא הצחיק אותי.
מקום או תופעה לא אהובים בעיר
היכל הספורט. אני עדיין מחכה שהכיכר שלו תהפוך להיות הכיכר השכונתית הנעימה והמזמינה שפיללנו לה, אבל בינתיים זה לא ממש קורה. היא אמנם עברה שיפוץ והמראה שלה הפך פחות כעור, אבל הטינה שלי כלפי ההיכל נובעת בעיקר מזה שהוא הופך למטרד סביבתי בערבים שבהם יש אירועים המוניים. תושבי יד אליהו סובלים. החניות שלנו מולאמות על ידי אנשים מחוץ לשכונה, ופקחים לא נותנים על כך דוחות. הפקקים בסביבה נעשים בלתי נסבלים, ונראה שלעירייה לא ממש אכפת.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני קצת מאוהבת בגיתית פישר מאז שהתחלתי לצפות בסדרה בכיכובה, "בודקת". פישר כותבת בכנות, באומץ ובהומור, והדמות של שגית היא מופת של אנטי-גיבורה שהיא גם בלתי נסבלת וגם נוגעת ללב. בסוף אין ברירה אלא לאהוב אותה ולרצות בטובתה. כל כך הרבה רגשות התעוררו בי במהלך הצפייה. אמן שיהיה עוד.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאוד נגע לליבי ספרו של דרור משעני, "התמונה הקטנה – יומן לא הירואי". ספר צנום ומרגש, אינטימי וכתוב יפהפה, שמדבר בכנות על החיים כאן אחרי השבעה באוקטובר, עם אישה שאינה מקומית, עם ילדים מתבגרים שלא תמיד מסכימים איתך, וגם על הקושי לכתוב ולמצוא מילים בימים אלה. הרבה מהחוויה שלו היא גם החוויה שלי. אני נשואה לגבר קנדי שבחר לחיות כאן, ואם לילדה שנולדה בקנדה. הזדהיתי עמוקות וחשתי נראית.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליצה לתרום לזזים, תנועה אזרחית של ערבים ויהודים שפועלים יחד למען שוויון ודמוקרטיה.
מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
לכל מי שממשיך להילחם לטובת מקום טוב יותר ולא מוותר. לכל המפגינים והמפגינות, הפעילים והפעילות.
מה יהיה?
חייבת להאמין שיהיה טוב יותר מתישהו. לא יודעת איך חיים אחרת.