כוח העל של שאול אברון ותשוקות של אחרים. העיר שלי ענת שוורץ

>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשת בית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים. שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב 

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון 

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות" של מיה יסעור – בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.