>>דודי זבה (כדאי שתעקבו) הוא מנצח הבית של סימפונט רעננה, תושב הדר יוסף בצפון העיר וזוכה פרס רוזנבלום לאומנויות הבמה לשנת 2020 ופרס אנגל בתחום היצירה לשנת 2023, שניהם מוענקים על ידי עיריית תל אביב-יפו. את סימפונט רעננהאתם יכולים ואף צריכים לראות כבר מחר(רביעי 14.4) בתיאטרון גבעתיים במסגרת המופע ג'יפסימאניה.

>> נקודת ייחוס מושלמת ואשליה קצרה של הודו. העיר של אלה ליטביץ
>> המקום שבו קורה הקסם ורחובות לטייל בהם // העיר של מגי אוצרי
>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס

1. שכונת הדר יוסף

השכונה בה אני גר. בצפון תל אביב, מסביבה אפקה, צהלה ושיכון דן, שכונת הדר יוסף נראית לי לפעמים כמו השכונה האחרונה של הצפון. שכונה שיש בה ירקנים, מתקני אופניים, שווארמיות, שיכונים וגינות. אני מסתובב המון בשכונה ומשתדל למצות כל בית קטן וישן לפני שיתפורר ויהפוך למגדל.

2. מגדל שלום מאיר

ואם מגדל אז זה. אבא שלי חי בחיפה כבר 63 שנים והוא עדיין קורא לעצמו תל אביבי. הוא תמיד אומר על חיפה המפותלת וההררית שאם תיסע כל הזמן ישר – תגיע למקום שיצאת ממנו. אבא שלי תמיד גאה בתל אביב המסודרת, ההגיונית והריבועית הזו וכשהייתי ילד חיפאי קטן, היה לוקח אותי אבא למגדל מאיר שעל הגג שלו היה לונה פארק, שנראה לי אז כמו ארץ הפלאות. מאז זה אחד המקומות האהובים עלי בעיר.

3. שכונת פלורנטין

שכונה שבמשך שלושים שנה הפכה ממקבץ רחובות אפורים לרובע חי ותוסס, מלא בתי קפה ומסעדות עם שמות מקוריים ותפריטים מפתיעים, מסעדות פועלים שהפכו לגורמה, וחנויות כלי בית, תבלינים ותחפושות. אני תמיד חוזר הביתה מסיבוב בפלורנטין עם מאה שקיות עמוסות בדברים שאני לא צריך אבל טוב שיהיה.

4. השווקים

בכל ביקור שלי בכל עיר אני תמיד הולך לשוק. לפני כמה חודשים ביליתי שעות בשוק נרנטול בבירת מונגוליה, וגם משם חזרתי עמוס בחפצים שאני לא באמת צריך. בתל אביב אני אוהב להסתובב בשוק הכרמל ובשוק של שכונת התקווה. אני תמיד מחפש שם דברים שקשה למצוא בצפון העיר, ממטחנות דגים ועד פומפיות, סירי פלא ועוד דרישות שלום מהעבר. לא רוצה להישמע קלישאתי אבל יש שם קסם שכבר לא קיים במקומות אחרים.

5. צוותא

לאנשים בקהל אין מקום לרגליים, הגב כואב מהכיסאות הקשים, חדרי ההלבשה הם צינוק תת קרקעי ועדיין, המקום הזה הוא מוסד שאני לא אוותר עליו. הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. רוחו של שלונסקי מרחפת שם עדיין לצד שיריו הראשונים של שלמה ארצי. צוותא הוא סוג של לה סקאלה במילאנו – בית האופרה המיתולוגי, הקשוח, עם האקוסטיקה הגרועה, שקירותיו שואגים מסורת מפוארת. מוסד שכל הזמרים סובלים כשהם מופיעים בו אבל הולכים מכות כדי לקבל את הזכות לעשות זאת. ככה גם צוותא.
אבן גבירול 30 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תעלת בלאומילך.אני אוהב מאוד את תל אביב, אני נהנה לגור ב "חדר השינה" של העיר בצפון ולבלות במרכזה ובדרומה. אין אזור בעיר שאני שונא, אבל תל אביב הופכת לאחרונה לתעלת בלאומילך. אין כמעט רחוב שלא חופרים, מזיזים, מסיטים, הופכים את כיוון התנועה ומצרים את הנתיבים. אני יודע שכל זה לטובה כי (באיחור של מאה שנים) תל אביב הולכת להתחדש ברשת של רכבות קלות, אבל עד שהנס הזה יקרה – היא לפעמים פקק תנועה עצבני אחד גדול. לפעמים אני מעדיף לנסוע למסעדה בהרצליה רק כי אני לא מוכן לנהוג חמישה קילומטרים במשך שעה וחצי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תוך כדי המלחמה האחרונה נתקלתי בסדרת הרצאות בזום של בית ביאליק, הצטרפתי לאחת מהן ושמעתי את עמוס אורן הנפלא קורא ומסביר על הנסיך הקטן. זו היתה בריחה מהמציאות, מלמדת ומענגת וכמעט נטולת אזעקות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לקורין אלאל יש שיר גאוני בשם מעיין. את המילים כתבה חנה גולדברג, זה קצת "שיר הנושא" שלי והוא כמו ויטמין נדיר, במיוחד בווליום גבוה תוך כדי נסיעה בכביש בין-עירוני:
כשהרוח בנשמתך פורעת, כשבחושך אתה יושב לבד, כשהפחד אוחז בך לאט – כשצורח עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער, מתגנבת איזו תחושת אסון
אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק… יותר חזק…

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סבתא שלי תמיד קראה לי "אלטע נשומה" (נשמה זקנה) כי אני תמיד מתרפק על העבר. נסעתי כמה פעמים לערי הולדתם של אבותיי באוקראינה ובפינלנד, אני מעריץ את היוצרים הוותיקים של ראשית הזמר העברי, אני אוהב לשמוע סיפורים מאנשים מבוגרים, רבי חובלים, מוזיקאים, ואני תמיד ממליץ לתלמידים שלי לא להסתפק בחדרי אימון אלא ללכת לבתי אבות ולהופיע בהתנדבות מול קשישים. זה הקהל הכי נפלא ואסיר תודה, ולפעמים אני מרגיש שכולנו צריכים לבקש מהם סליחה. דור של לוחמים אמיצים שעזב חיים נוחים ומפנקים, הגיע לפה לייבש ביצות, להקים, להילחם, ולתת, ואנחנו עכשיו הורסים, משחיתים ומקלקלים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שבא לי לפרגן לו הוא לא תל אביבי בתעודת הזהות שלו אבל הוא תל אביבי בנשמתו ובמעשיו. זמר האופרה האמריקאי הנפלא, חבר קרוב בשם אהרון בלייק, שמככב בעשרות הפקות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. הוא מצא את עצמו בחודש האחרון תקוע בתל אביב, כשההפקה בה הוא היה אמור לשיר תפקיד ראשי התרסקה, ובמקום לחפש טיסת מילוט הביתה – הוא נשאר פה, ובין הריצות למקלטים הוא הציע את שירותיו כמורה לזמרי האופרה הצעירים. ידיד אמיתי של האופרה הישראלית, ושל האומנים הישראלים, איש מקסים ויפה מכל בחינה!

מה יהיה?
אני אופטימיסט אינפנטיל, חייב להיות טוב. חייב… או כמו שסבתא שלי היתה אומרת: פשוט אין לנו אופציה אחרת.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• הדר יוסף
• מגדל שלום
• פלורנטין
• שוק הכרמל
• שוק התקווה
• צוותא

>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשתבית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים.שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות"שלמיה יסעור– בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.

• העיר שלי
• בריכת גורדון
• מגדל שלום
• קולנוע לב

>> מלי דה-קאלו היא אמנית וידאו מבוססת צילום ומרצה בכירה בבית הספר לאמנות, הפקולטה לאומנויות של מכללת סמינר הקיבוצים. תערוכת היחיד שלה, "Big Spender"', נפתחה בסופ"ש בגלריה אחד העם 9 ומתמקדת בחנות המיתולוגית "כלבו שלום" שפעל במקום.עוד פרטים כאן

1. שדרות ירושלים

יפו בכלל ושדרות ירושלים בפרט הן הגדרת הזהות שלי. זהו מרחב השיטוט שלי וזיכרון הילדות. כאן, סמוך לבית חולים ליולדותדג'אניבו נולדתי, בשד׳ ירושלים פינת ד"ר ארליך, עברה ילדותי. על הציר הזה ניצבו בזמנו הקונדיטוריה של אבי והמאפייה של סבי – סמי בורקס. לפני כחמש שנים חזרתי להתגורר ביפו עם משפחתי, מרחק דקות ספורות מאותו בית החולים שעדיין ניצב על פינת השדרה אפוף בעצי פיקוס. אם בישראל, אז במקום הזה אני מרגישה בבית.

2. מתחם קריית המלאכה

אני מגיעה לקריית המלאכה מדי יום (אם רק אפשר) ומתחילה את יום העבודה בסטודיו עם קפה שני. במתחם הזה אני מוצאת את האנשים שלי, שכנים, חברים ואנשי תעשייה ממפעלים קטנים שעובדים בקריה כבר משנות השבעים. בדרך כלל אני עובדת עם האסיסטנטית שלי, וכשאנחנו מרגישות שאנחנו חייבות להתאוורר אנחנו יוצאות לסיבוב גלריות. עם הזמן עוברות לקריה יותר ויותר גלריות לאמנות, והמתחם שוקק חיים.

3. קפה סאגה

קפה סאגה הוא מקום נחבא במתחם שוק הפשפשים. הכרתי את בית הקפה בזכות צלם הקולנוע אבי לוי, שצילם וליווה את הפרויקטים שלי בתערוכות שהצגתי במשכן לאמנות עין חרוד ב-2019 וב-2021 בגלריה נווה שכטר. לפני פרוץ הקורונה הוקרנו בערבים סרטי איכות במתחם של בית הקפה. היינו יושבים עם אוזניות כדי לא להפריע לשכנים וצופים בסרט. האירועים האלה זימנו תחושת קהילה מקסימה, והלוואי והיו חוזרים.רבי פנחס 4

4. מגדל שלום// גלריה אחד העם 9

אל בית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים שממוקם במגדל שלום אני מגיעה לפחות פעמיים בשבוע, למפגשים והוראת סטודנטים. לפני מספר שנים הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים עברה למתחם מגדל שלום. ממש עם המעבר נפתחה במגדל, בקומת הקרקע, גלריה "אחד העם 9" בניהולה ובאוצרותה של דרורית גור אריה, האוצרת המיתולוגית של מוזיאון פתח תקווה. מאז פתיחתה, הגלריה מציגה תערוכות מרתקות, וב-7 לספטמבר נפתחה בה תערוכת היחיד שלי – Big Spender – פרויקט שנעשה במיוחד למקום ומתמקד בחנות כלבו שלום המיתולוגית, שהייתה ברוח חנויות הענק באירופה ובאמריקה. התערוכה מתמקדת במחלקת האופנה בחנות, שנחשבה לאופנה עילית לאצולת הכסף והפוליטיקה המקומית. במקום היו גם ירידי בילוי, כמו שבוע אמריקה ושבוע ארצות ערב, שבו הורידו לרחבה חבורת גמלים מהגג. ההצבה מלווה במוזיקה ברוח האופוריה והשאיפה לעוצמה שאפיינה את שנות ה-70 למאה ה-20, טרם מלחמת יום כיפור.

5. המקום שבו תל אביב נפתחת לים

כשמגיעים עם הרכב מכוון צפון ועוברים את מתחם המלונות שמסתירים את הים, ישנו רגע אחד שבו קו החוף התל אביבי נפרש לפניי. זה הרגע שבו תל אביב נגלית בפני במלוא יופייה – ואולי הרגע שבו אני מבינה מדוע תיירים אוהבים אותה כל כך.

• העיר שלי
• קריית המלאכה
• סאגה
• מגדל שלום
• שדרות ירושלים