בובות שעווה ורוחות רפאים: מה קורה בקומות הנטושות של מגדל שלום?
הוא היה המגדל הכי גבוה באסיה, אחר כך במזרח התיכון, אחר כך בישראל, אבל כבר 20 שנה שמגדל שלום עומד מיותם, בלי תואר להתפאר בו. היום הוא לא יותר מאנדרטה לחלום של תל אביב ורמז מדכדך לעתיד שלה
מדי יום אני עומד נפעם מתחת למגדל שלום ושואל את עצמי "למה שלמישהו תהיה סיבה להיכנס למקום הזה?". עולה השאלה: למה שאעמוד מתחת למגדל ואדבר לעצמי בקול רם כמו איש שאבד עליו הכלח. התשובה היא: התמכרות לשוקולד. לפני חודש, באחד מלילות השבוע, חזרתי הביתה והגוף שלי זעק לסוכרים. כשחציתי את המעבר החשוך שמתחת למגדל הבחנתי באורות ניאון מרצדים מהאמפם שלמרגלותיו. כמו יתוש חולה סוכרת נמשכתי פנימה, לקחתי את חטיף השוקולד הראשון שראיתי, קרעתי את העטיפה ואכלתי אותו בזמן העמידה בתור לקופה.
כשהגעתי לדלפק, מלבד עטיפה קרועה וריקה (ופצפץ אורז עיקש שדבק לזקני) לא נותר ממנו זכר. הגשתי לקופאי את העטיפה בראש מורכן, אבל הוא לא שפט אותי, רק הציע לי בערמומיות של סוחר סמים לקחת עוד שניים כי זה במבצע. מאז הסתיים המבצע על החטיף אבל ההתמכרות רק החריפה. מבצעים חדשים חלו על חטיפים ישנים בעוד נותרתי נאמן לממתק ההוא. החלק החמור ביותר בהתמכרות הוא שמתברר שנדיר למצוא את החטיף בקיוסקים רגילים ובשאר סניפי AM-PM בעיר. כך מצאתי את עצמי מדי יום מקושש סוכרים ב־AM-PM שבפאתי מגדל שלום. מאז אותו ליל חטיפים הפכתי פנים מוכרות בסניף ומושא ללעג על ידי הקופאים שמכנים אותי "ביג קורני בראוני". אני סופח את ההשפלה, מחייך בכניעה, יוצא לרחוב, בולס את החטיף בעמידה מחוץ לסניף בערפול מוחלט, תוחב את העטיפה הריקה לכיס ושואל את עצמי "למה שלמישהו תהיה סיבה להיכנס לכלבו שלום?".
בזה אחר זה נסגרו פארק השעשועים מאירלנד, מוזיאון השעווה הישראלי הראשון, מתחם הבאולינג בקומה התת קרקעית ומצפה שלום שהוסב משטח המיועד לקהל הרחב לדירות יוקרה
וכך, באחת הפעמים הללו החלטתי פשוט להיכנס ולענות על השאלה הזו בעצמי. כלבו שלום הוא כינוי החיבה שדבק במגדל ושרד עד ימינו, שנים רבות לאחר סגירתה של חנות הכלבו הראשונה בארץ הקודש שעל שמה נטבע הכינוי. במובנים מסוימים חנות הכלבו ההיא הייתה אבטיפוס לכל ה־AM-PM ומרכזי הקניות שבאו אחריו, שאת מיני מזונותיהם בלסתי בבולמוס מחוץ למגדל. אלא שבהדרגה איבד כלבו שלום, שלב אחר שלב, את הילתו ההיסטורית שמלכתחילה הייתה מפוקפקת.
הקמתו ב־1965 עוררה מחלוקת מכיוון שהוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה. הקמת גורד השחקים על חורבות בית הספר ההיסטורי סימל בעיני רבים את קצה של תל אביב הקטנה ואת ניצחון החומר על הרוח. בימיו הראשונים הצליח המגדל לפצות על עוגמת הנפש בכך שהתפאר בתואר "המגדל הגבוה ביותר באסיה", אך עוד בשנת 1968 נלקח ממנו התואר עם השלמת בניין קסומיגסקי בטוקיו. מאז הסתפק בתואר "המגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון", אבל גם הוא נלקח ממנו ב־1979 עם השלמת מרכז הסחר העולמי בדובאי. גם את תואר גורד השחקים הגבוה בישראל הוא איבד בשנת 1999 לטובת מגדל עזריאלי העגול.
מאז ירד המגדל מכל נכסיו התרבותיים ששיוו לו לגיטימציה כלשהי כמחליף ראוי לגימנסיה: בזה אחר זה נסגרו פארק השעשועים מאירלנד, מוזיאון השעווה הישראלי הראשון, מתחם הבאולינג בקומה התת קרקעית (שיועדה במקור לשמש כתחנת רכבת תחתית) ומצפה שלום שהוסב משטח המיועד לקהל הרחב לדירות יוקרה. גם משרדי הממשלה ששכנו במגדל נדדו לגורד שחקים משלהם, סמוך למגדלי הנמסיס של הכלבו, הלוא הם מגדלי עזריאלי.
כמו אנדרטה לשיח' מוניס באוניברסיטת תל אביב
נכנסתי דרך המבואה המערבית. חלפתי על פני שני מאבטחים שעל מדיהם השחורים רקום תג לבן בצורת המגדל. הם התעלמו מקיומי ושוחחו ביניהם: "היא צריכה בשמים, ציפורניים, תספורות, תוסיף לזה את כל הגנים והצהרוניות ולא נשאר לי שקל, אז פלא שאני מוציא הכל על לוטו?". הלובי היה שומם. בהיתי בקפטריה המנומנמת. חביתות ירק טריות הונחו בלחמניות חלה שמנמנות. ריחן המגרה התמזג בניחוח פולי קפה שטפטפו לכוס חד פעמית. כמו קשישה מאופרת בכבדות או גבר בפאה נוכרית מעוררת חשד, דווקא ניסיון ההסתרה הבליט את פגעי הזמן של הקפטריה – מבט ממושך במדפים החבויים חשף שכבות ארכיאולוגיות קדומות: בלוני מיקי מאוס מפונצ'רים (זכר לפארק השעשועים), תחתיהם חפיסות מאובקות של ערגליות תות, שצבע המילוי שלהן ומרקמו הזכיר לי את מרקם בובת השעווה של גולדה מאיר אשר ממנה פחדתי כילד.
הבלונים והערגליות הכניסו אותי למערבולת. הרגשתי שאני טובע בבריכת כדורים נוסטלגית. אני בן 5, לבוש אוברול ג'ינס, עולה עם אימא שלי בדרגנוע בדרך למאירלנד. בזו אחר זו מתקפלות המדרגות וקורסות אל תוך עצמן. השרוך שלי פתוח ואני חרד שאני עומד להיבלע בין החרכים של הדרגנוע הראשון בישראל. את הפלאשבק קטעו עשרות תלמידי יסודי בכובעי "ו3 האלופה" שהשתרכו אחר מדריך שנראה בדיוק כמו המורה שלי לשל"ח מהחטיבה (תימני, 60 פלוס, תלתלים אפורים קשיחים, משקפיים, עור פנים חלק וחיוך המעיד על פעילות מינית מוגברת). הצטרפתי בחשאי לטיול השנתי ועליתי אחריהם בדרגנוע לקומת הביניים. בעבר פעלו בה מוזיאון השעווה ופארק השעשועים וכיום היא משמשת עם קומת המבואה מוזיאון לתל אביב הקטנה ולגימנסיה הרצליה, תחת השם "המרכז להכרת תל אביב", שבהתחשב בכך שהוא פועל במגדל שקם על חורבות הגימנסיה נדמה כמו פליטת פה פרוידיאנית.
תלמידי בית הספר עציון גבר מאילת התיישבו סביב מודל מוקטן של תל אביב. המדריך סיפר שהמגדל נבנה על חשבון הגימנסיה שאותה תיאר כ"מבנה יפהפה עם שני עמודים יפים, ממש כמו בית המקדש". המורות נשאבו לסמארטפון בעוד התלמידים היו מרותקים כשהמדריך פרס את משנתו על תל אביב. "זו עיר שמקבלת את כולם: מבוגרים, צעירים שחזרו מהודו, חרדים, ערבים. מה שאתם שומעים בתקשורת לא נכון. כולם מסתדרים פה עם כולם. נכון, לפעמים יש מתיחויות, אבל גם אצלכם במשפחה זה ככה, בסוף מתפייסים". בזמן חזון אחרית הימים חלפו ברקע פועל ערבי עם דליי טמבור וחרדי צעיר עם אוזניות איירפודס. אחד הילדים העיר: "המודל זה לא תל אביב האמיתית, במודל לא רואים את הפקקים".
הסיור הבית ספרי המשיך ל"פסיפס לזכר גימנסיה הרצליה" של נחום גוטמן, מעליו, על פיגום, עמד הפועל והחליף נורה. במהלך היום המגדל אוכלס ברובו על ידי קבוצות מודרכות של בתי ספר, יהודים אמריקאים מגיל תגלית עד גיל הזהב טחונים בכסף ואשמת ציון, וקוריאני שבזמן שבהיתי בעיניהן החלולות של חמש בובות שעווה ניצולות המוזיאון ז"ל נעץ בי מבט קפוא שנדמה כניסיון ליצור בינינו שותפות גורל של תיירים בודדים.
המשכתי להסתובב בקומת המאוזוליאום שכללה תמונות היסטוריות של תל אביב, מפות, דגמים ארכיטקטוניים של מבני העיר וחלל שמוקדש לגימנסיה הרצליה וכולל צילומים, ציורים ומודל מוקטן שלה. מתקרת החלל השתלשל כבל מאריך. התקע שלו חובר לשקע, התלפף סביב עצמו ויצר לולאה שהזכירה חבל תלייה. תהיתי אם זו רשלנות אדמיניסטרטיבית או עבודה פוסט מודרנית שמסמלת את הריסת הגימנסיה כמעשה התאבדות היסטורי. תחקיר גוגל זריז חשף שהמרכז להכרת תל אביב פועל תחת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל שהוקמה בעקבות הריסת המבנה, ואף הציבה את חזית הגימנסיה הישנה כלוגו שלה. זה בערך כמו שיקימו אנדרטה לזכר שיח' מוניס באוניברסיטת תל אביב.
חמלה לגוש בטון
ריח של אבקת מרק משך אותי לכיוון מסעדת מונופול הסמוכה. המקום עוד לא נפתח, הנירוסטות בפס החם והקר היו ריקות ועובדי המקום עסקו בהכנות בגבם לדלפק. רק פסלון של מלצר בחליפה אדומה ופפיון אוחז במגש עם פליירים של התפריט עמד בכניסה וחייך אליי בזימה סבאית.
כמו המסעדות במגדל, גם הספרייה נראית כאילו קפאה בשנות ה־80, רק עם אינטרנט וסמארטפונים. הספרנית בדלפק התכתבה בווטסאפ ומולה שתי נשים דתיות בנות 50 עיינו בעותק עוטף ברישול של "ספר השיאים של גינס 1990" ושוחחו על הצגה חדשה בכיכובו של גדי יגיל.
נכנסתי לאגף ספרי הילדים ונשכבתי על פוף שלרגע עורר חשד שהוא ממולא באבק במקום בקלקר. גיגלתי "מסעדת מונופול" וגיליתי שהיא נפתחה ב־1965, שנת הקמת המגדל, מה שהופך אותה לשריד האותנטי האחרון בו ולמוסד קולינרי תל אביבי של ממש.
המשכתי לשוטט והגעתי ללובי של משרדי הבנק הבינלאומי הראשון. התקדמתי לעבר מעלית צדדית שנפתחה מעצמה, ממנה יצאה בחורה שנראתה כמו ציפי לבני הצעירה, והיא פנתה אליי: "אתה מוכר לי, אתה מדובב?". השאלה הייתה תמוהה כל כך שלא ידעתי מה לענות, פשוט שאלתי אם היא עובדת כאן. היא ענתה "אולי בקרוב", איחלתי לה הצלחה והיא איחלה לי "בהצלחה בלמצוא את עצמך בבניין הזה".
עליתי לקומה החמישית שהייתה חשוכה לגמרי. האור היחיד בקע ממכונת מזון אוטומטית. מעולם לא ראיתי שילוב אזוטרי ואקראי כל כך של מזון במכונה אחת: כריך תחנת דלק שווארמה, קרואסון שוקולד, דגיניות (פריכיות אנונימיות), חטיפוני גזר, חבילת סלמי, חבילת גבינה צהובה, חבילת פסטרמה, יוגורט דנונה וביג קורני בראוני – החטיף שאליו התמכרתי ושהביא אותי מלכתחילה למגדל.
התעורר בי הקריז ולא היה עליי כסף קטן. ניערתי את המכונה וברחתי במדרגות שהלכו והוחשכו עד שנחסמו בקיר גבס סגול ומכוער. יצאתי בקומה הרביעית שגם היא הייתה חשוכה והריחה מסיגריות. אשנב הקבלה היה עשוי שיש ובו ישבה אישה מבוגרת, דיברה בטלפון, עישנה סיגריה והסתכלה בי באדישות מוחלטת. נבהלתי לאללה. שאלתי אותה בגמגום אם נטוש כאן והיא אמרה "לא, זה של הבנק". היא נראתה כמו מזכירה ותיקה שלא הודיעו לה שהמקום נסגר והיא ממשיכה להגיע כל בוקר כדי להיות המזכירה של אף אחד.
פתחתי דלת צדדית ונכנסתי לחלל ענקי ונטוש של מאות מטרים, מוקף חלונות משני צדדיו ושטוף אור טבעי נעים. צד אחד השקיף על נווה צדק והים והצד השני – על הגג הפתוח והמוזנח של המגדל שבעבר אכלס את מאירלנד. התקרות היו ללא שכבת הקלקר המשרדית המוכרת וחשפו צינורות מים אדומים ותעלות אוורור מפורקות. על הרצפה שכבו יונה מתה, קלסר ריק וארגז קרטון ובתוכו שעון קיר, שני ציורים קטנים ושלט עם הכיתוב "קומה 4". ליד הארגז שכב כיסא מחשב ועל הקיר שמעליו השתמרה בשלמותה מודעה: "הנחיות הפעלה לשעון נוכחות". אנדרטה לעובד השכיר.
פתחתי את החלון שהשקיף על נווה צדק, בריזת ים רעננה שטפה את החלל המטונף. צפיתי בגגות הרעפים האדומים, שרידים לתל אביב הקטנה שנגדעה עם הקמת מגדל שלום. 54 שנים חלפו מאז בלע המגדל את הגימנסיה ועד היום היא אוכלת אותו מבפנים, כאילו נבנה על חורבותיו של בית קברות רדוף. תל אביב של שנות ה־60 ניסתה להתנתק מאחוזת בית, מכוס התה ומהסגפנות הציונית החלוצית, וכמהה לאמריקאיות – גורדי שחקים, המבורגרים וחנויות כלבו. מאז, אם מתוך מחסור בשטח ואם מתוך תאוות בצע, מגמת הבנייה לגובה רק מתעצמת, וקו האופק מתמלא גורדי שחקים. שיטוט בקומות העזובות של מגדל שלום, אבי גורדי השחקים בישראל, גורם לך לתהות מה יעלה בגורל המגדלים הללו בעתיד.
במקביל לתנופת המגדלים, בשנים האחרונות הולך וגובר פרץ נוסטלגי לתל אביב הקטנה, ועל כך תעיד החזרת עטרת כיכר דיזנגוף ליושנה. בכל זאת, לא נראה שבשנים הקרובות ייחרב מגדל שלום לטובת שחזור הגימנסיה הרצליה. בינתיים נדמה שהוא מקבל את הדין לשמש כאנדרטה, להיות מגדל מקולל. מעולם לא חשבתי שארגיש חמלה כלפי גוש בטון, אבל יש משהו עצוב בבניין שמשדר כולו אשמה על עצם קיומו.