"הפשוטע" מדלגת מעל הטעויות של קודמותיה ומספקת לדור ה-Y בדיוק את מה שהוא צריך: טלוויזיה מודעת לעצמה ומלאת לב. בר אלמליח-דונצוב ואושרית סרוסי בראו לונה פארק שמרגיש כמו שיר פופ ניינטיזי מושלם
יש מושג שספק אם קיים במסדרונות התאגיד, אבל לפחות בעיניי הוא החשש הכי גדול שלהם החודש. אני קורא לו "קללת קרתגו". מהי קרתגו, אתם שואלים? ובכן, למי שזוכר, בזמן המונדיאל הקודם ששודר בכאן 11 דחפו רבות את הסדרה בשם "קרתגו" – דרמה תקופתית שיצרו רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני, והציגה סיפור בדיוני בהשראת קורותיהם של גולי אצ"ל ולח"י במחנה מעצר בריטי באפריקה. "קרתגו" הייתה אמנם מבטיחה מאוד, ואפילו סדרה די איכותית, אבל הפרומואים הרבים ששודרו במהלך המשחקים אולי גרמו לה לחשיפת יתר. הפרק הראשון שודר ממש ביום הגמר המטורלל בין ארגנטינה לצרפת, אבל אחריו נתוני הרייטינג ירדו בחדות. "קרתגו" הבטיחה להיות סדרת תאגיד אפית, אבל גמרה בתור הערת שוליים.
>> הכל התחיל במפגש פורום של "כמעט מלאכים". העיר של הפשוטע
אחרי הניסיון המר הזה, בכאן 11 ניסו שוב את אותו תרגיל שיווקי – לקחת סדרה ולקדם אותה באגרסיביות במהלך המשחקים. הפעם זו "הפשוטע", סדרת הפופ החדשה בת תשעה פרקים שיצרו בר אלמליח-דונצוב, אושרית סרוסי, חן רוטמן ואורי גרוס. לא ברור אם הסדרה הזאת תגמור בתור "קרתגו" השנייה. מה שבטוח – ברמת התוכן, היא רחוקה מלהיות "קרתגו". לטוב ולרע.
"הפשוטע" מבוססת על דמות הרשת שיצר אלמליח-דונצוב, שהתפרסם לראשונה באמצעות עמוד פייסבוק אלמוני באותו השם. העמוד גדל וגדל והפך לכלי ביטוי לדור שלו – דור ה-Y. ילידי סוף האייטיז ותחילת הניינטיז, שהתבגרו בערך בתחילת המילניום, אלה שגדלו על "קופיקו", העריצו את "המורדים" ועדיין רבים אם נינט הייתה צריכה לנצח את שירי בגמר "כוכב נולד" הראשון (התשובה היא שנינט הייתה צריכה לנצח, אל תתווכחו איתי). אלמליח-דונצוב גדל עם העמוד, שהתגלגל גם לאינסטגרם ולטיקטוק, ובהמשך גם נחשף בשמו. היום הוא מגיש את הפודקאסט "תרגעו" מבית הפודיום יחד עם שיר הדס מאיר, ברוח אותו עמוד.
בסדרה, העולם הזה מגיע דרך הדמות של בת אל, או בקיצור בצי, שמגלמת אושרית סרוסי – צעירה שחווה טלטלה קשה כבר בפרק הראשון, ובאופן כללי מחפשת את דרכה בעולם. יחד עם חברותיה הקרובות, טימור ונופר, היא נעה על הקו שבין הפריפריה, אופקים, לתל אביב הגדולה, בחיפוש אחר החלום הגדול: לא להיות פשוטה. או פשוטע, במקרה הזה.
בדרך, בכאן עושים את מה שחשבנו שכבר לא עושים בטלוויזיה של ימינו – שמים את המפתחות בידיים של היוצרים, יחד עם שורה של אנשי מקצוע, ונותנים להם להתפרע. "הפשוטע" היא העולם של אלמליח-דונצוב, ברגעים הנוצצים והיפים שלו, למשל בסצנות מחזמר מרהיבות, אבל גם בכתיבה הפרועה והייחודית. זו סדרה שחוגגת את העולם התרבותי של המילניאלז, אבל גם קצת צוחקת עליו. ובמובן הזה, היא בהחלט משקפת את תחושת הדור הזה: תחושה של חוסר כיוון.
נדמה שכל הלבטים של דור ה-Y נמצאים במקום הזה – בראש ובראשונה, החיפוש אחר תל אביב כמקום שבו יתחילו החיים האמיתיים. אצל מודי בר-און, ב"במדינת היהודים", היה לזה שם: "עלילות כולנו בעיר הגדולה". זה המסע של צעירים מהפריפריה אל העיר הגדולה והנוצצת, בתקווה ששם יוכלו להגשים את עצמם ולגבש אישיות מאפס. רק כשהם מגיעים לתל אביב הם מגלים שהעיר הנוצצת לכאורה בעצמה בעייתית ודפוקה באלף דרכים. זה הקונפליקט המרכזי, שהשתקף באלף יצירות שונות וגם כאן, בצורה הייחודית שבה הסדרה מבטאת את עצמה.
חוץ מזה, בהחלט יש כאן יסודות של סדרות רומנטיות מהעבר. לא סתם: הסדרה הזאת היא תוצר של טדי הפקות. אפשר כמעט לראות את החותם שמחבר אותה ל"השיר שלנו" המיתולוגית ול"בקרוב אצלי" הרומנטית ששודרה בקשת: סיפורי אהבה הלוך ושוב, נוכחות מוזיקלית חזקה, ים של בדיחות מטא, הפוך על הפוך, כולל על עולם הטלוויזיה שבו הסדרה חיה, ומעל הכול תחושה שיש בתוך הציניות, ההומור והמרירות המון המון לב.
ואותו לב שיוצא מן הסדרה נכנס גם לצופה. "הפשוטע" היא, בפשטעות, סדרה מצוינת. היא כיפית מאוד לצפייה, היא לא מפחדת לצחוק על עצמה ועל הצופים שלה, היא חוגגת את התרבות המילניאלית השטוחה והרדודה לכאורה, אבל גם נותנת לה המון כבוד. והיא מלאה בהחלטות אמנותיות קטנות – מבחירת שירים, כמו "עוד יהיה לי", ועד החלטות ליהוק, למשל צביקה הדר וגלית גיאת, שאחרי "שמש" מתאחדים כזוג ההורים של בצי, וסטיות אמנותיות. היא כמו לונה פארק לאנשים שמחפשים טלוויזיה שעושה כיף בלב. אלמליח נותן לה את המפתחות לעולם הפנימי שלו, וזה מקסים ומרהיב כמו שזה נשמע.
ובמוקד יש כאן את אושרית סרוסי, שממשיכה את הטיפוס שלה כלפי מעלה. זה התחיל ב"זאת וזאתי" עם גיתית פישר, המשיך בסדרה כמו "מי זאת", שחזרה לעונה שנייה, והגיע לתפקיד הראשי בתור בצי. באופן כללי יש כאן כמה בחירות לא מובנות מאליהן בסדרה שכזו – למשל הקומיקאי מתן פרץ, שיר הדס מאיר, בעבר מגישת רדיו, או כרמל נצר, שפחות מוכרת – אבל הן לחלוטין משרתות את העלילה. גם שון סופטי, שפרץ לתודעה בתור עובד מ"חוליגנים", מייצר כאן דמות כריזמטית בטירוף שמתחברת היטב לעלילה.
בניגוד ל"קרתגו", שהייתה קצת גבוהה ועפה לאנשים מעל הראש, "הפשוטע" היא בסיסית הרבה יותר, אבל גם קולעת לקהל רחב יותר. בזהירות, אני יכול לומר שיש בה חומרים של סדרת קאלט – יש בה הומור די מוצלח, רומנטיקה, מוזיקה, כתיבה חכמה והרפתקנית ושורת שחקנים די טובה שתגרום לה לפרוץ קדימה.
ומעל הכול, היא פשוט סדרה שעושה טוב על הלב – כמו שיר פופ אידיוטי וניינטיזי שנופל לך בשאפל של ספוטיפיי. המילים לא מרשימות או מתוחכמות מדי, הלחן קאצ'י ודי פשוט, אתה יודע בליבך שזו לא יצירת מופת – ועדיין השפתיים שלך מלפסנקות, הגוף שלך רוקד ואתה מרגיש טוב. כן, דיברתי על "אהבה קטנה" של שירי מימון. תתמודדו.
בטלוויזיה של קיץ 2026, "הפשוטע" היא בהחלט ממתק מרענן ששווה לשאוב ממנו כל טיפה. לכו תדעו מתי נזדקק לה, בארץ המשוגעת והלא צפויה שלנו.