עם כל הפופיות שעולה על גדותיה, הצעקות שעולות לנו בבריאות נפש והדחיסות שלה - הסדרה של כאן 11 הצליחה במשימתה ויצרה ברית עם הקהל שלה. אם רק תשכיל להתבגר מעט בעונה השנייה, עוד יכול להיבנות לנו קאלט מושלם לשידורים חוזרים
בדיעבד, "הפשוטע" היה פרויקט די מושקע. מהפרומואים המרובים בזמן המונדיאל, דרך הפסקול עמוס הכוכבים (נונו, נועה קירל ונינט, למשל) ועד להפקה מתוקתקת ועמוסת רפרנסים – אין ספק שתאגיד השידור שם עליה את כל הז'יטונים להפוך ללהיט של הקיץ. לפחות ברמת הרייטינג (ביחס לפלטפורמה), אחוזי הצפייה ורמת ההייפ סביב הסדרה החזירו את ההשקעה. לא בכדי היא סיימה את העונה עם הידיעה שכבר הובטחה עונה שנייה, דבר לא מובן מאליו בטלוויזיה הישראלית.
>>גם אמדורסקי, נונו ושלום חנוך בפנים: פסטיבל תל אביב חוזר
"הפשוטע" הצליחה להיות ייחודית בעולם שהיא מציירת. בעוד שרוב הסדרות הישראליות הולכות על ריאליזם (לעתים אכזרי), הסדרה הפופית של בר אלמליח, אושרית סרוסי וחן רוטמן הלכה על משהו שיותר קרוב לפנטזיה. היו בה אנשים אמיתיים – כלומר, קריקטורות של אנשים אמיתיים – אבל לא פעם היא גלשה לעולמות פנטזיה דוגמת מחזות זמר, סרטי נעורים אמריקאיים (כולל רפרנסים מאוד ברורים ל"ילדות רעות"), וכמובן – העולם שממנו "הפשוטע" הגיעה, תרבות הפופ הישראלית.
וזה היה בהחלט מפגש מרענן של שני נדבכים חשובים בפופ הישראלי של היום – מצד אחד "הפשוטע", ומצד שני החברה שעמדה מאחוריה, טדי הפקות. זו סדרה שפועלת בתוך היקום הסינמטי של "טדי" (ושל אורי גרוס) – שכולל סדרות אחרות כמו "השיר שלנו", "בקרוב אצלי" או "דני הוליווד", ואפילו "שמש". יש בה רומנים, חתונות גדולות ובעיקר המון הומור ומודעות עצמית. ויש עוד קו שמחבר בין "הפשוטע" לקודמותיה – קאסט ללא כוכבים גדולים (אם השם הכי גדול שלכם הוא אושרית סרוסי, דרשני), אבל עם ים של כישרון צעיר ששוטף את המסך.
כאן בהחלט אפשר לציין, לצד כרמל נצר, ניב שטרית בתפקיד פריצה, חן רוטמן (בתפקיד בלתי נשכח כטופז) ושון סופטי (שכנראה אין סדרת תאגיד בלעדיו), גם את מאיה שטרן שפשוט כובשת בתור הדמות המוטרפת של כנרת, או את הקומיקאי מתן פרץ שמתמודד עם תפקיד דרמטי, וגם את זקנת השבט תקווה עזיז, שמנצחת בענק בתפקיד סבתא סימי – בייחוד בפרק ה"שישי הפוך".
מה שמעניין במיוחד עבור "הפשוטע" היא שהפרויקט לא נעצר כאן. כשתגיע העונה השנייה, הסדרה תצטרך קצת יותר להתבגר, ובעיקר להוריד קצת את הווליום. העונה הראשונה של "הפשוטע" היתה מאוד קולנית, עם דיאלוגים שעולים באופן קבוע לטורים מאוד גבוהים, ואם זה היה חינני ומצחיק בהתחלה זה הפך לקשה לעיכול בשלבים מאוחרים. זה נכון, כנראה, גם לדחיסות ההומור והצבע ופחות או יותר הכל – יש תחושה שאפשר לספר את הסיפור הזה יותר באנדרסטייטמנט, וזה לא יגרע מההומור או הרפרנסים.
שאלת המפתח של "הפשוטע" תימדד לאורך זמן. כי בעולם נורמלי, זו צריכה להיות סדרת קאלט – לא סתם היא רפררה הרבה ל"שמש", כי זה המודל הנכון שלה. סדרה שהחזיקה מעמד שנים כסיטקום (שש עונות ו-142 פרקים), ועוד יותר מזה החזיקה מעמד "על המדף" – כצפייה נוסטלגית שכיף להתרפק עליה גם אחרי שהיא ירדה מהאוויר. ועד כמה שאפשר למדוד את זה אחרי עונה אחת ותשעה פרקים, בעיניי אפשר להיות מאוד אופטימי. יש חסרונות מסוימים בקווי העלילה, ובפופיות שלעתים עולה על גדותיה, אבל בסופו של דבר – היא הצליחה לכרות ברית עם הצופים שלה. זו היתה סדרה שחגגה את הדור שלה, על כל המורכבויות ועל הכיף שבו – ויש לה את הפוטנציאל להחזיק מעמד הרבה מעבר לעונה ראשונה ומוצלחת.
הפשוטע, כאן 11