"השוט האחרון" יוקרן השבוע בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום, ובמרכזו "חמש דקות בהליכה", סרט הבכורה של איתי לב מ-2003 שהפך לתופעת קאלט תל אביבית באותם ימים. מעבר להתקף הנוסטלגיה לעיר שהייתה פה, יוצרת הדוקו מיטל גל הפכה את חומרי התיעוד של הסרט ההוא לסרט שעוסק בשאלה גדולה הרבה יותר // טור אישי
>> פסטיבל קולנוע דרום נפתח בסופ"ש ויינעל ביום חמישי הקרוב, ובין הסרטים שיוקרנו בו תמצאו את "השוט האחרון" (13.11, 18:30,פרטים וכרטיסים כאן), סרטה של מיטל גל המציג תיעוד של תעשיית הקולנוע המקומית, דור האיקס ותל אביב של תחילת האלף, אך עוסק יותר מכל ביצירה ובחלומות שנטווים סביבה. חומרים נדירים ואינטימיים שנמצאו בקלטות מיני DV נשכחות הפכו לדוקו על יוצר נטול מעצורים. בקרוב (28.11)גם בסינמטק תל אביב
>> מעילה באמון היא המצב הקיומי שלנו. זה שובר את הלב // דליה שימקו
>> המשימה: להחזיר לחברה הישראלית תחושת אנושיות // אנמיקה אשל
כשסרט הבכורה של איתי לב, "חמש דקות בהליכה", עלה לאקרנים ב-2003, הייתה סביבו אווירה של קאלט תל-אביבי (גילוי נאות: הייתי אז בחטיבת ביניים). הסרט רץ בסינמטק במשך חצי שנה – המון זמן במונחים של פעם, כמעט בלתי נתפס במונחים של היום.
"חמש דקות בהליכה"החל כפרויקט גמר באוניברסיטת תל-אביב.קומדיית פשע בפילם שחור-לבן שבה מככביםאלון אבוטבול,דביר בנדק, שרון אלכסנדרואחרים. עם תסריט חצי-אפוי ובהיעדר כיוון ברור לעלילה, לב הצעיר מתח את הצילומים זמן רב מן הצפוי. אנשי הפקה התחלפו, שחקנים התבלבלו, החובות תפחו, חומרי הגלם אבדו, קרן הקולנוע משכה בחזרה את התקציב והזוגיות של הבמאי התפרקה."השוט האחרון" אמנם מציג תיעוד של תקופת צילומי ההשלמותלסרטו של איתי לב, אבל עוסק במשהו גדול יותר.
סנטימנט מוכר בתרבות הוא להסתכל עשרים שנה אחורה בערגה – כרגע זה אומר לתחילת המילניום, בדיוק התקופה שמתועדת ב"שוט האחרון". אפשר להבין את זה על רקע הצמיחה המבהילה של הבינה המלאכותית וערימות הדימויים המלאכותיים שהיא מייצרת, וכמובן – השתלטות הרשתות החברתיות על כל חלקה טובה ותרבות הקידום העצמי שהביאו עמן. בחומרים שמהם מורכב "השוט האחרון"אף אחד מהמצולמים לא מתעסק בטלפון הנייד שלו. האנשים על ה"סט" (אם אפשר לקרוא כך לכיכר רבין?) נראים מגויסים למען מטרה אחת: אמנות. אבל גם חברות.

אחת השאלות שהתעוררו אצלי כשערכתי את החומרים הייתה האם האנשים בהפקה הזו התגבשו כדי ליצור או יצרו כדי להתגבש?גם אם לא הייתם חלק מהצוות של"חמש דקות בהליכה", ולמרות כל הקשיים שהיו כרוכים בכך, התחושה הקהילתית והפשוטה יותר שאופפת את הסיטואציה תגרום לכם לרצות לשגר את עצמכם אליה במכונת זמן.
את החומרים צילםירון בן נוןבמטרה להפוך אותם למייקינג אוף של "חמש דקות בהליכה", אבל החיים כדרכם נמשכו והחומרים נשכחו. בחלוף עשרים שנה ויותר, ובתור מי שלא נטלה חלק בהפקה וגם לא הכירה אף אחד מהמצולמים, יכולתי להציע פרספקטיבה חדשה. מההתחלה היה לי חשוב להפוך את המתעד לדמות בפני עצמה.

ירון היה אז במאי פרסומות וקליפים (ולימים במאי הסרט התיעודי עלשב"ק ס'), אבל מה שיותר חשוב בפוזיציה שלו הוא היותו חבר קרוב, שמצד אחד רוצה לעזור לאיתי לסיים את הסרט ומעורב בסיטואציה, ומצד שני מצליח לייצר מרחק ביקורתי ממנה, באמצעות המצלמה, ולתפקד כמעין מבוגר אחראי בצילומים שכבר אז היה ברור לכולם (אולי מלבד הבמאי), שיצאו מכלל שליטה.

גבולות הם דבר נזיל וסובייקטיבי, ועם איתי לא תמיד ברור מתי היצירה נגמרת והחיים מתחילים, אם בכלל. בימים אלה ממש איתי מצלם את סרטו החדש בצפון הארץ ולשם כך העתיק את מגוריו למטולה. ככל סרטיו, גם זו הפקת גרילה שמוצאת אל הפועל מכוח המחויבות של המעורבים ליצירה. התהליך של איתי, שאחריו מתחקה "השוט האחרון", מהדהד מחשבות לגבי עבודה על יצירה – האם היא אי פעם מסתיימת? – וגם מאפשר לחשוב על האופן שבו אנחנו מגדירים הצלחה: אם סרט לא הפך לשובר קופות או נחרט בתודעה הקולקטיבית, האם זה אומר שהוא לא הצליח? ההצלחה הגדולה ביותר של איתי, לדעתי, היא העובדה שהוא הצליח לרתום כל כך הרבה אנשים לטובת היצירה שלו.
>> "השוט האחרון", ישראל 2025, 60 דקות. הקרנות קרובות:פסטיבל קולנוע דרום(13.11),סינמטק תל אביב, 28-29.11
