וודסטוק 99: לפעמים אלימות היא רק אלימות. ומהפנט לצפות בה

מתוך הסרט וודסטוק 99
מתוך הסרט וודסטוק 99

בדוקומנטרי החדש של HBO מנסים לחפש סיבות למה שהפכו להיות כמה ימים של פוגרום ציני, אלים והרסני - ממש רגע לפני המילניום. ייתכן שחלק מהן נכונות, אבל אלימות היתה לפני הפסטיבל ההוא, אלימות קיימת גם היום - ולא תמיד יש לה מניע מובהק

5 באוגוסט 2021

הסנטימנט הישראלי לשנות ה-90 הוא לעתים חסר פרופורציות. גם ב-2021, לא צריכים ללכת לבר קיבוצי בדרום הארץ כדי להיתקל בשירים של נירוונה ופרל ג'ם – מספיקה גיחה למקומות מסוימים בדרום העיר. וגם במרכז. לפעמים זה מרגיש כאילו שיש ז'אנר שלם של חובבי מוזיקה שפשוט הפסיקו בשלב מסוים לצרוך חומרים חדשים וכל מה שמתנגן להם בבית או ברכב הם אלבומים מהעשור ההוא.

רק זו סיבה מספיק טובה, וזה לא שאין אחרות, לצפות בדוקומנטרי החדש והמעולה של HBO על פסטיבל וודסטוק 99. זה לא שהאירוע עצמו והסרט שנעשה עליו נועדו לתמצת את כל העשור, אבל קשה לשחרר מהסנטימנט המקומי הזה אליו בזמן הצפייה (ובעיקר מהסאונדטראק).

'וודסטוק 99 – שלום, אהבה וזעם' של גארת' פרייס – הראשון בסדרת סרטים דוקומנטריים על מוזיקה בהפקת ביל סימונס – משרטט תמונה צינית להחריד של מה שנחשב לאקורד הסיום התרבותי של העשור ההוא; פסטיבל מוזיקה שנועד לציין 30 שנה לפסטיבל המקורי והמוצלח ההוא שהתמקד בשלום ואהבה – אך הפך למופע גרוטסקי של קפיטליזם חזירי, אלימות, פגיעות מיניות וונדליזם מכוער סתם כי אפשר.

פרד דורסט מלימפ ביזקיט. הפך להיות אחד מדוגמני האירוע הגרוטסקי. מתוך הסרט
פרד דורסט מלימפ ביזקיט. הפך להיות אחד מדוגמני האירוע הגרוטסקי. מתוך הסרט

ועכשיו, אחרי שאמרנו שהסנטימנט המקומי למוזיקה הזו היה ועודנו מעט מוגזם, ושהפסטיבל ההוא היה בגדול (וגם בקטן) אסון קולוסאלי, נעצור רגע להתרפקות נוסטלגית, רגע לפני ההתפרקות: המוזיקה של העשור ההוא היתה מעולה ולא סתם אנחנו ממשיכים לחפור בה עד היום. עובדה. בהינף של כמה אקורדים הסצינה ההיא (שעדיין קשה לי לתחום אותה למילה המאוסה 'גראנג") שינתה את הרגלי הצריכה המוזיקליים של דור שלם.

במקום גלאם, הגזמות, קונפטי ונצנצים שאפיינו את העשור שלפניו, הגיעו נערי הגיטרות על חולצות הפלאנל שלהם ותחמו קו ברור ומינימליסטי שאמנם היה בו המון סוואג (שלא נטעה) – אבל הונגש לדור ההוא בצורה הרבה יותר אנושית; בגובה העיניים והשיער. כל נער שני הרגיש שהוא מסוגל לתפוס גיטרה, להזמין את החברים לחדר חזרות קטן ולתת כמה אקורדים וקצב. ניסיון קודם בנגינה – עניין אופציונלי בלבד.

אלא שהפסטיבל ההוא ב-99', כפי שהסרט משרטט (וגם המציאות), רגע לפני שהגלאם וההגזמות חזרו עם בוא המילניום, היה כל מה שהפוך לרוח שאפיינה את העשור ההוא; פיצוץ כמעט בלתי מוסבר או נמנע של אגרסיות וזעם.

בסרט מנסים לתאר אירועים ברקע שייתכן שתרמו לכך – פרשת מוניקה לוינסקי, הטבח בתיכון קולומביין והמצב הכלכלי בארה"ב וכדי להמשיך ולתחזק איזשהו נרטיב, מציינים בסרט (זה לא באמת ספוילר) גם מספר גורמים נקודתיים שקשורים לארגון הפסטיבל ולמה שמסביבו, החל מהבחירה המעט תמוהה בבסיס צבאי נטוש סמוך לעיר רומא באפ-סטייט ניו יורק, דרך הליינאפ שבקושי היו בו אמניות אך כלל המון אגרסיות גבריות (למרות שהניסיון לטפול אשמה כמעט על כל ז'אנר הנו-מטאל שהיה בשיאו די מוגזם), הטמפרטורות הגבוהות מאוד של יולי והמחירים הבלתי סבירים לאוכל ומים (4 דולר לבקבוק מים, נשמע לכם מוכר?).

אש ותמרות עשן. מתוך וודסטוק 99
אש ותמרות עשן. מתוך וודסטוק 99

מעל כל אלה מרחף בסרט משחק האשמות בין מארגני הפסטיבל מול בערך כל העולם: כלפי MTV שהדליקו את ההמון לדבריהם, הנשים שהסתובבו עירומות ולכן לשיטתם הוטרדו, ובעצם מי לא? העיקר להתנער מאחריות (נשמע לכם מוכר? 2#).

בשורה התחתונה הסרט מאגד בתוכו שורת השערות כלליות, חלקן אמורפיות, שכלל לא בטוח שלכולן יש קשר ישיר לפוגרום שהתרחש שם. ועדיין, מדובר בתיעוד דוקומנטרי מעולה מהסיבה הפשוטה שהמראות כל כך קשים ומהפנטים; הצפייה מרגישה לעתים כמו להיות הכלבלב במם ההוא של This is fine. אלימות לשם אלימות שנבנית, מתגברת ומידבקת במהלך כמה ימים של איבוד שליטה טוטאלי זה עניין מרתק לכשעצמו. לא תמיד נדרשים הסברים לכך.
Woodstock 99: Peace, Love, and Rage ב-HBO