ז'קלין כהנוב לא הייתה מאשרת את התערוכה שהוקדשה לה

אולי אלה הממדים הצנועים ואולי עודף המידע, אבל חרף היסודות המצוינים, התערוכה החדשה שמוקדשת לז'קלין כהנוב, שדיברה על זהות מזרחית עוד כשזה היה מוקצה, פשוט לא משכנעת

ורד ניסים, ללא כותרת, 2004
ורד ניסים, ללא כותרת, 2004
6 במרץ 2019

בעידן של שיח מזרחיות רוחש וגועש, אך טבעי שז'קלין כהנוב, מי שנחשבת לאימא הרוחנית של הלבנטיניות, תזכה לעדנה מחודשת. כהנוב, מסאית וסופרת יהודייה ילידת קהיר שהיגרה לישראל בשנות ה־50, הייתה עוף נדיר וייחודי במילייה הספרותי של תל אביב. היא דיברה על מזרח תיכון חדש ועל זהות מזרחית רב תרבותית בתקופה שכל מה שהריח ערבי־מזרחי היה מוקצה. גם אחרי מותה בסוף שנות ה־70 היא לא ממש נעלמה. לפחות פעם בעשור הכתבים שלה מתורגמים לעברית ותיאוריית הלבנט פורצת הדרך שלה חוזרת שוב לתודעה.

"הלבנט כמשל" במוזיאון ארץ ישראל היא יצור כלאיים בין תערוכת אמנות עכשווית לבין תערוכה היסטורית שמבקשת לשפוך אור על חייה של כהנוב. במרכז התערוכה מוצב מעין חדר עבודה משוחזר של כהנוב, על התמונות המשפחתיות, התעודות, המכתבים וכתבי היד שבו. ברקע נשמע ריאיון שנערך עמה בגלי צה"ל ב־1978, שנה לפני מותה, וקולה הבוקע ממנו מהדהד בכל התערוכה. מסביב תלויים וילונות ועליהם ציטוטים של כהנוב, שהופכים את התערוכה למבוך מפותל. לצדם – עבודות של אמנים ש"מעניקות פרשנות אקטואלית ללבנט במרחב של ימינו", לדברי האוצרת שרה טוראל.

רוני סומק, מזרח הוא המקום ממנו זורחת כל בוקר השמש. מחווה לז'קלין כהנוב
רוני סומק, מזרח הוא המקום ממנו זורחת כל בוקר השמש. מחווה לז'קלין כהנוב

עוד כתבות מעניינות:
מתקנות את ויקיפדיה: מרתון כתיבת ערכים על אמניות חוזר לישראל
הצילומים שחושפים את הסוד המצמרר של מלון פאר בזיכרון יעקב
תערוכה שהיא גם מסיבה? ביקרנו בניסוי הפומו הכושל

בתערוכה מציגים כל החשודים העיקריים של שיח המזרחיות החדש באמנות בשנים האחרונות עם עבודות שחלקן כבר הפכו לקלאסיקה מקומית: "שמחה גדולה הלילה" של נבט יצחק, שמציפה ומשבשת את הנרטיב של תזמורת קול ישראל בערבית; הפרק השלישי בטרילוגיית "ציון" של ז'וזף דדון מ־2006 שצולם בלובר ובו נראית רונית אלקבץ כמו פרא אציל שמכתים את האירופיות הקרה והמנוכרת; סדרת תצלומים מוקדמת של ורד ניסים מ־2004, שבה נזרעו זרעי הפמיניזם המזרחי הייחודי שלה. באחד הצילומים מופיעה אמה של ניסים, הגיבורה הראשית בעבודותיה עד היום. היא יושבת־שוכבת בתנוחה של אלילה רנסנסית, כפפות גומי צהובות לידיה וכפכפים בעשרה ש"ח לרגליה. לצדה הבת באותה תנוחה כממשיכה את שושלת הלכלוכית קשת היום של האם. יחסי אימהות־בנות תופסים חלק נכבד בתערוכה, בין השאר בצילום האיקוני של טל שוחט שבו היא נראית אוחזת בידי אמה כשחצי גופה קבור בחול, צילום דיוקן האם והאחות של עליזה אורבך ו"שמלת אמי" של מאירה שמש. בתערוכה מציגים גם כמה אמנים אשכנזים ושלושה אמנים ערבים, שסוגרים את פינת הרב תרבותיות המקבלת.

ורד ניסים, מבט ונוס – אמא, 2004
ורד ניסים, מבט ונוס – אמא, 2004
טל שוחט, ללא כותרת, 1999
טל שוחט, ללא כותרת, 1999

חרף היסודות המצוינים שמרכיבים את התערוכה, המכלול לא מצליח לשכנע. אולי בגלל עודף המידע שלא מוסיף הרבה על כהנוב, אולי בגלל ממדי התערוכה – צנועים עד להכעיס. התערוכה ממוקמת בחלל די זניח במוזיאון ונדמה שהיא נידונה להתקיים בשוליים. ואולי מפני שהאמנים המציגים בה נראים כמו קישוט. העובדה שרוב היצירות בתערוכה נחשבות היום לאיקוניות מוציאה מהן את העוקץ והן הופכות לתפאורה. האוצרת מצמצמת את הלבנטיניות בעיקר לשעטנז קליל בין מזרח למערב, בשעה שתפיסת הלבנט של כהנוב הייתה יותר דינמית, פרומה ומלאה בקונפליקטים ובסתירות. כהנוב דיברה קודם כל על הלבנטניות כעל זהות מתנגדת ומתריסה. חלק מהאמנים בהחלט מתאימים לטייפקאסט (ורד ניסים, פטמה שנאן), אבל הם הולכים לאיבוד בתוך חגיגה של אוריינטליזם ססגוני, מענג ולא מזיק.

עליזה אורבך, "אימהות", 1997
עליזה אורבך, "אימהות", 1997

← ז'קלין כהנוב – "הלבנט כמשל", מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 רמת אביב, עד 31.6