תערוכה שהיא גם מסיבה? ביקרנו בניסוי הפומו הכושל

התערוכה־מסיבה של ניר סגל ואלואיז פורניאלס הבריטית עמוסה ברקדנים, שירה, נגנים והתרחשויות, אך בסופו של דבר מרגישה כמו שורה של סיטואציות אגביות על גבול המשעממות

תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)
תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)
24 בפברואר 2019

שתיים בצהרי יום חמישי. גלריה רו ארט נראית כמו מתנ"ס שהוסב לגן אירועים זול. הגלריה ריקה חוץ מכמה רקדנים שמתאמנים ומציעים לי להצטרף אליהם. למה בדיוק – לא ברור. חמש עשרים וחמש בערב. בצד השני של העיר, בשלוחה של התערוכה במלון לינק בשדרות שאול המלך, עולה מקומת הלובי השומם קול שירה של זמרת מלווה בגיטריסט. הם מבצעים את "There Is a Light that Never Goes Out" של הסמיתס, השיר שעל שמו קרויה התערוכה. כמה אנשים שנראים כמו ניצבים שגויסו למשימה שולפים טלפונים ומצלמים את המתרחש. השמש שוקעת. ממשיכים בחזרה לרו ארט למסיבת ולנטיינ'ז דיי לא מאוד מסעירה (לפחות בזמן שאני ביקרתי בה). כמה חובבי אמנות בעיצומו של סבב גלריות מציצים ומנסים להבין מה מתרחש כאן, אבל מאבדים עניין וממהרים לגלריה הבאה.

התערוכה של ניר סגל ואלואיז פורניאלס הבריטית היא תערוכת FOMO קלאסית. היא עמוסה באירועים ובהתרחשויות, אבל אין סיכוי שתוכלו או תרצו להגיע לכולם. סגל ופורניאלס מייצרים סיטואציות אגביות על גבול המשעממות, בין השאר נסיעה במכונית עם האמן, שירת קריוקי, ריקוד סלואו וחזרות למופע מחול. מי שמגיע בזמנים רגילים שבהם לא מתקיימים אירועים, מסיבות או התרחשויות ימצא תפאורה של מסיבה בפנים הגלריה, וספסל ופנס רחוב מחוץ לה (וגם מחוץ למלון). שני הפנסים אף פעם לא כבים, כדברי השיר.

תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)
תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)

עוד כתבות מעניינות:
בנקסי הישראלי עבר אבולוציה וכבר לא מפחד להיחשף
האמנית רות פתיר רוצה את החלומות שלכם על משפחת נתניהו
תאצרו הכל: הגלריה שהיא בעצם דירת שותפים מתחלפים

"בתערוכה זו מבקשים האמנים ליצור ולבחון חוויות של אינטימיות בחללים ומצבים זמניים", כותבת האוצרת לאה אביר בטקסט התערוכה, אבל נראה שהיא משיגה בדיוק את ההפך: יש בה תחושה של אי נוחות, זרות ומבוכה, גם מצד הצופים וגם מצד הפרפורמרים, שלא ממש יודעים איך לנהל ולנתב אותן. סגל ופורניאלס סומכים יותר מדי על הקהל שישתף פעולה ויגלה עניין בפעולות הסתמיות שהם מביימים ועל הדרך תיווצר סביבן שיח ודיאלוג.

האמנות הפלסטית היא היחידה מבין האמנויות שנגזר עליה להתקיים רוב הזמן בתוך לימבו אינסופי של פרשנות ושיח, עד כדי כך שלפעמים יצירות לא מדברות בעד עצמן – הן חייבות דיבוב סימולטני. סגל ופורניאלס לוקחים את הרעיון הזה לקצה והופכים את הדיבור ואת השיח לחומר הגלם של היצירה. עצם הדיון שמתפתח סביב הסיטואציה מחולל את העבודה. זה היה יכול להיות פרויקט מרתק ומעורר מחשבה אלמלא הסיטואציות היו כל כך סתמיות ולא ממש קומוניקטיביות, ואם לא היה אחד, טינו סגל, שעושה מהרעיון הזה קריירה מפוארת כבר שני עשורים. סגל הגרמני נוהג לייצר סיטואציות משונות בחללי תצוגה, למשל זוג שמתמזמז בלהט או ילדים שמעבירים הדרכות במוזיאון. דרך הכוריאוגרפיות האלו הוא מייצר דיאלוג לא מובן מאליו בין הצופים. אצל סגל אין חפצי אמנות שממחישים את המפגש, אין הסברים, אין תפאורה ואין תיעוד. רק מפגשים בין אנשים והחוויה שלהם מהמפגש הזה.

תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)
תערוכת "יש אור שלעולם אינו כבה" (צילום: לנה גומון)

אבל מה שעובד אצל טינו סגל לא עובד בתערוכה של סגל ופורניאלס, שלא מוסיפה או מחדשת הרבה בנושא. הכל יותר מדי יומיומי ואגבי, אין הפרעות או התגרויות שמעוררות התנגדות או שיח ממשי. ייאמר לזכותה של הגלריה שהיא הסכימה לזרום עם הניסוי הלא ממש מוצלח הזה, וזה לא עניין של מה בכך. מעטות הגלריות המסחריות בארץ שיכולות להרשות לעצמן לפתוח תערוכה עם אפס פוטנציאל מסחרי. אבל למרבה הצער זה לא מספיק.

← ניר סגל ואלואיז פורניאלס – "יש אור שלעולם אינו כבה", גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, עד 9.3