האזרחים שצפו אמש במהדורות וחיפשו להבין לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן ותיפוף חזק על תופי המלחמה. זה הדבק של המהדורות עכשיו - לא יום זוהר בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. רק דם, יזע, דמעות ורייטינג
היום השלישי של "שאגת הארי" תפס את הטלוויזיה הישראלית במצב רוח דונלד טראמפי, כלומר מבולבל וסותר את עצמו. מצד אחד, לראשונה מאז תחילת המלחמה הפריים טיים חזר: "משחקי השף" שודרה ב-רשת13 ובקשת12 החזירו את הפריים טיים עם פרק מיוחד של "מועדון לילה".זה מייצג משהו מהשינוי שעברנו תוך כדי הגלים האחרונים. אחרי 7.10, במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה פריים טיים, אפילו לא פרסומות (הפעם הפרסומות היו איתנו מהיום הראשון). גם בימים הראשונים של "עם כלביא" ראינו אך ורק חדשות. כאן הספיקו יומיים בלבד עד שהמכונה חזרה לעבוד.
>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף
>> ככה עושים את זה: מבצע בזק לשיקום אזור פגיעת הטיל בתל אביב
הסיבה לכך היא אולי שקצב השיגורים ירד, אולי העובדה שנהרגו עד כה "רק" 12 ישראלים בסבב הזה, אולי כי לא קמנו לתוך טרגדיה כמו בשבת השחורה, ואולי העובדה שכבר אין חטופים ומקלה יותר על המצפון של הזכיינים (אפרופו "האח הגדול", שכנראה חוזרת בשבת).אבל בניגוד מוחלט לתחושת השגרה שמתחילה לבצבץ מלוחות המשדרים, המהדורות שידרו טון אחר לגמרי. כמו בשם של אלבום גיבור ילדות שהפך לקונספירטור בזוי: בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, תנחשו מי נשאר.
אחרי הטון האופורי משהו שליווה את המהדורות בעקבות חיסולו של חמנאי ביום הראשון והדיבור על "ימים", נראה שבסיכום הכללי אפשר לציין שהמהדורות משדרות – יש זמן.למעשה, כמעט היתה תחרות בין המהדורות מי יציב טווח זמן יותר ממושך לאירוע שבו אנחנו נמצאים. אור הלר מ-13, למשל, הלך על שבוע. ברק רביד (המצוין), שאחרי חיסול חמנאי ציטט את טראמפ שדיבר על 72 שעות – התיישר הפעם עם הגרסה שמדברת על ארבעה וחמישה שבועות.סולימן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן 11" דיבר על מערכה שתימשך עד פסח (זה אומר קצת פחות מחודש). במילים אחרות: עברנו מהאופטימיות הזחוחה של היום הראשון, למה שמחזיק את ה-DNA במהדורות כעת: פחד. אנחנו בתוך אירוע שלא הולך להיגמר בקרוב, תהדקו חגורות, תסדרו את הממ"דים, שנו עם נעליים – וכמובן, הישארו עימנו.
אבל נדמה לי שהציטוט המשמעותי ביותר הגיע מדיווח שקצת נבלע במהדורת 12 של הכתב המדיני ירון אברהם. הוא ציטט גורם בטחוני (רק אני פחות סומך על הגורמים האלה מאז פרשת קטארגייט?) שטען שגם אחרי המלחמה הזאת (שכזכור לכם, באה אחרי "עם כלביא" ביוני שנגמר ב"ניצחון היסטורי ומזהיר"), כנראה שתישאר לאיראן יכולת בליסטית. אם לפשט, גם אחרי שהמלחמה המזעזעת הזאת תהיה מאחורינו, עדיין איראן תוכל לשגר עלינו טילים ולהחריב רחובות שלמים.
כלומר, מילא מתקני הגרעין, שאף אחד לא חושב שיחוסלו כליל גם הפעם; ומילא המשטר באיראן, שאף אחד לא חושב שאפשר להפיל בכוח (גם הפעם), אפילו את הטילים שלכאורה מנסים להשמיד, כנראה לא ישמידו. אנחנו נלחמים, בגדול, כדי להמשיך להילחם בעתיד – רק בתנאים יותר טובים. מה נאמר? אכן תקופה היסטורית.
אגב, זו גם הזדמנות טובה לציין ציטוט אחר שעלה מהדיווח של אברהם, הפעם של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהסביר ש"האמריקאים זה אחד, ואנחנו זה אחד, וביחד זה 11". אני אישית חשבתי לתומי שאחד ועוד אחד זה שתיים, אבל מצד שני אני לא עברתי קורס טייס וזה יכול להסביר גם מדוע מתקשים אצלנו להחליט מהו מספר הטילים שיש בידי איראן.
כמעט כרגיל, מה שהיה חסר במהדורות זו המהות – המהדורות הקפידו להדגיש כמה טהרן בוערת (זה לא שבאר שבע או בית שמש בפיקניק, כן?), כמה יש סדקים במשטר, כמה צה"ל תוקף משמעותית ויגדיל את התקיפות המשמעותיות שיעלו משמעותית מעבר למשמעות שמשתמעת – אבל סיבת הלחימה, ה"למה" שמאחורי כל זה, נעלמה. אנחנו תוקפים כי יש אנשים רעים בעולם (ומעולה שהם מתו), אבל לא כי זה מקדם אותנו לאנשהו באמת.
האזרחים שצפו במהדורות וחיפשו תשובות לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן, הם קיבלו ציטוטים מלאי רהב של ישראל כץ ("מי שיתחיל כמו חמנאי, יגמור כמו חמנאי", אדוני השר? אתה לא זוכר את השם עמיר פרץ?), הם קיבלו תיפוף חזק על תופי המלחמה.וזה הדבק של המהדורות עכשיו – לא יום זוהר שעומד בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. דם, יזע, דמעות ורייטינג. אף אחד לא שואל את השאלות הגדולות, וממילא גם אף אחד לא מחפש תשובות או מפת דרכים להמשך הדרך. שקט, עושים היסטוריה. לפחות עד שהדונלד יחליט שוב לסגור את השאלטר.