אנחנו לבד: כך הפקירו מהדורות החדשות את הציבור הישראלי

אני טיפוס לא נוסטלגי מטבעי. כשאני שומע את צירוף המילים "פעם היה יותר טוב", בא לי בדרך כלל לתת אגרוף לדיסק של הנסון שיש לי בבית (לא, כי אתם שמעתם רוק מתקדם כשהייתם בני 12). נוסטלגיה היא תעלול שהמוח שלנו מבצע על עצמנו כדי לגרום לנו לחשוב כשהיינו צעירים יותר, העולם היה טוב יותר. זה בדרך כלל לא נכון ולפעמים זה מרגיז במיוחד. ובכל זאת, יש תחום אחד שבהחלט היה יותר טוב פעם: החדשות בטלוויזיה.

>> התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל חזור. לא תהיה לה תקומה
>> רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

זה לא שהמציאות בסוף שנות התשעים היתה איזה גן עדן – גם לנו היה את הפיגועים שלנו ואת הפחדים שלנו ואת הטראומות הלאומיות שעברו בסך כל כמה שנים (מרצח רבין ועד האינתיפאדה השנייה), אבל לפחות כשהגעת למהדורה של שמונה בערב, האמנת שהחדשות אמורות לשרת אותך. לספר לך מה קורה. לעשות סדר. אבל קרה משהו לחדשות בטלוויזיה מאז. אנחנו רואים יותר חדשות מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ועדיין מרגישים שאנחנו יודעים פחות.

זו תקופה של מבוכה גדולה ושל ייאוש גדול. למרות שבחוץ יש שמש קיצית, כולנו חיים בתוך ערפל קרב כבר יותר משנה וחצי. אחרי הטראומה המכוננת של שבעה באוקטובר נכנסנו לתוך מלחמת הענק הזאת ששואבת הכל – החרדות מכל התפתחות ומכל שם חדש למבצע צבאי (הם נורא יצירתיים כשהם רוצים), החברים שהולכים למילואים מאות ימים, הירידה למקלטים פעם בכמה שבועות שכולנו התרגלנו אליה, ה"הותר לפרסום" שחובט לך בבטן כמו בוקס וכמובן הצל הכבד של החטופים שלא הוחזרו.

בניגוד למשוכנעים (שאיכשהו יותר משוכנעים ככל שהמציאות נהיית יותר מבולגנת), אני מאמין גדול במחנה הנבוכים. אלה שהבינו בשבעה באוקטובר שהם לא מבינים, שהורידו פרופיל ושבעיקר מחפשים את הדרך החוצה מהכאוס שיש מסביב. בדיוק במקום הזה אמורות להתייצב החדשות, לתווך לנו את המצב, לנסות ולהסביר, ובעיקר להיות הנציגים שלנו מול השלטון – להשתמש במנדט שניתן להם מהציבור (גם אם אתם ערוץ מסחרי) ולנסות להוציא מהם בדל של אמת שהם מנסים להסתיר בכל הכוח.

ולא, אני לא מדבר על ערוץ 14. הוא בצד של נתניהו ועובד למענו, והוא יסובב את העובדות בכל דרך שתתאים לנראטיב שנתניהו רוצה לשווק לציבור. לא סתם נתניהו  מתראיין רק שם (או לאנשי הערוץ ברוחם שפשוט עובדים בערוצים אחרים). רק הם מסוגלים לבלוע את הקול-אייד שלו ולשתוק. אצלם הכל על השולחן. אני לא מצפה מהם לדבר וגם פחות צופה בהם. זה חסר טעם. החשבון שנפתח לי הוא עם הערוצים המסחריים וספציפית עם קשת 12, כי בפרפראזה על ספיידרמן, "עם רייטינג גדול – באה אחריות גדולה". קשת 12 הוא הערוץ הנצפה ביותר, בפערים שרק הולכים וגדלים עם פרוץ המלחמה. הוא המקום שאליו אנחנו הולכים כדי שיתווך לנו את המציאות. והתחושה היא שבמקום להתמקד במשימה הזאת בוחרים לנו לתווך שם משהו אחר.

אני לא חושב שיש שם אידיאולוגיה. רוב העיתונאים של קשת 12 (האמיצים שבהם מודים בזה בקול רם) כנראה לא מתים על השלטון הנוכחי. אבל כמי שמתבונן בהם, אי אפשר להתחמק מהעובדה שבחדשות 12 עובדים לא בשביל זכות הציבור לדעת – אלא בשביל אהבת הקהל. קצת כמו שנתניהו מחזיק בשלטון כדי להישאר בשלטון, בקשת 12 מחפשים רייטינג כדי להמשיך ולקבל עוד רייטינג. הם עסוקים בליטוף הציבור הדואב שצופה בהם בניסיונות לעודד אותו או לאלחש אותו, לא בניסיונות להסביר לו לאן אנחנו הולכים ולמה כל כך כואב לו.

לממשלה אין אינטרס להסביר לנו את הדרך. לזה כבר התרגלתי. התרגלתי שראש הממשלה לא מדבר עם האזרחים, שאין "מאסטרפלאן", שאין איזשהו חזון גדול מלבד צמד המילים הסתום "ניצחון מוחלט" (שמיום ליום מתברר כשקר עלוב). אבל שם אמורים להיות עיתונאים. כאלה שלא עסוקים ביחסי ציבור ופירוטכניקה, אלא חוצבים את המציאות בסלע ומנסים להסביר לנו – וסליחה על הפשטנות – וואט דה פליינג פאק איז גואינג און. ואין כאלה.

הדוגמא המובהקת היא הפתיח של "אולפן שישי", תוכנית הדגל של חדשות קשת 12. והתוכנית החשובה ביותר של השבוע נפתחת בהרצאה פטריוטית. המגיש, בדרך כלל דני קושמרו אבל לא תמיד, מגיע לא בתור איש החדשות שמנסה לספר לנו מה קורה – אלא בתור המאמן שלנו במחצית. או מרצה בגריי. או קואוצ'ר להעצמה. עשר דקות נטולות מידע שמסכמות את אירועי השבוע בקליפים מוזיקליים (למה זה בחדשות?), עם סיסמאות גדולות על המסכים מאחור, ולפעמים אפילו נאום קורע לב של אחד מבני משפחות החטופים. לדברים של משפחות החטופים תמיד יש מקום, אבל מה החשיבות של זה לשיח שלנו? איך זה עוזר לנו להבין יותר טוב את המצב? אנחנו מבינים שהמצב קשה, אנחנו קרועים מהסיטואציה, אבל כל זה לא החכים אותנו במילימטר יותר מהמקום שבו היינו.

התחושה היא שהחדשות בטלוויזיה, ובעיקר בחדשות 12, פשוט ויתרו על התפקיד שלהן. הן מבינות שאת החדשות בזמן אמת אנחנו מקבלים מהסלולרים (בדרך כלל מקבוצות טלגרם קיקיוניות ועמוסות פייק עם שמות כמו "חדשות בזמן אמת"), ומחפשות לחזור לתפקיד המסורתי של ערוץ 2 הישן מאז הקמתו – להיות הקונצנזוס. המקום שאליו האומה הולכת שטופת דמע וקסם להניח את הרגליים אחרי עוד יום קשה בישראל. לרגש אותנו, להפחיד אותנו, להצמיד אותנו למסך – רק שנישאר לצפות וכמה שיותר.

זו הסיבה שהם נתנו את המשבצות התקשורתיות המפנקות לאיתמר בן גביר ושיחזרו אחד לאחד את הטעות שהתקשורת האמריקנית עשתה עם דונלד טראמפ – עד שהפירומן הבזוי נבחר לראשות מכבי האש של המדינה. מאותו המקום, בתחילת המלחמה, נתנו את הפלטפורמה הזאת לאליהו יוסיאן המטורלל שחושב שהדרך לנצח את איראן היא להפוך לאיראן. ואחר כך הם שידרו פרסומות בכיכובו.

וכך הפכו החדשות לקרקס. מהפאנלים הבלתי נגמרים (כמה אנשים כבר אפשר להושיב ליד דסק?), הראשים המדברים שאיכשהו אף פעם לא מתקרבים לאמת, חברי כנסת זוטרים שלא יודעים כלום אבל מקבלים מסך זמן כי… ככה, שרים בכירים שכבר מתראיינים אבל למעט בודדים כבר לא שואלים אותם שאלות קשות על חוסר התפקוד של משרדם, כי גם הם חלק מה"חדשואו", המופע הבידורי שמתכנס באולפנים עם מסכים ודסק מאחורה.

תאגיד השידור הישראלי מבחינה זו את העבודה הכי סבירה. המהדורה שלהם לפחות מנסה לספק תמונת מצב ולא להשתתף בקרנבל הרגש הזה. אבל זו טיפה בים. והתחושה היא שברוב המהדורות ובתוכניות האקטואליה, רוב הזמן, אנחנו מופקרים לגורלנו. זו תקופה נוראית להיות בה ישראלי. מדינה שלמה הולכת בתוך חושך ענק שמקיף אותה ורק גובר, עם מנהיגות שעסוקה בעיקר בעצמה ותחושה עמוקה שאף אחד לא נמצא שם בשבילנו, במיוחד מי שהיה אמור. אולי כשזה ייגמר נוכל סוף סוף לאסוף את השברים ופשר יהיה להתחיל מחדש. בינתיים נשארות רק השורות שכתב אריק איינשטיין ז"ל: "והימים, ימים קורעים/ הלילות, לילות קרים/ הקירות, קירות חלקים/ ואנחנו לבד. לגמרי לבד".