"חומרים לטיפול" היא סדרת ערבי סטנדאפ שהולכת ומסתמנת כקאלט, ובה מתיישבים חמישה קומיקאים-כותבים על ספת הטיפולים ומדברים עם עדי הלמן על הטיפול הפסיכולוגי שלהם ושלה. התוצאה חשופה וקורעת. ביקשנו ממנה להסביר מה זה אמור להביע // טור אישי
>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.
>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם
לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!
אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.
מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).
אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.
גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.
האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.
ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.
במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.
זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.