לרקוד מתוך שינה: מהפינגווין עד הבלוק בשלושה רמקולים וחלום
המיצב "חיי לילה" במוזיאון העיר ת"א-יפו החדש, תופר קו יפה ומוזר בין שלושה מועדונים מיתולוגיים בימי העיר ובין האנשים שהצליחו להירדם בהם, כל הדרך אל תת המודע העירוני של תל אביב. היוצרת ליהי ניידיץ יצאה למסע אישי בין החולמים
"חיי לילה" הוא מיצב המכיל שלושה פסלים המוצגים בימים אלו בתערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר ת"א-יפו, שהוקם ע"י עיריית ת"א-יפו, באוצרות גלית גאון והדסה כהן. כל פסל מדמה רמקול ועליו מונח חולם שנרדם עליו. כל רמקול מושפע בפיסולו ממועדון מיתולוגי אחר מעברה של העיר תל אביב, הפינגווין ההיסטורי משנות השמונים, הבלוק והאלפאבית משנות האלפיים.
>> שובר.ת שוויון: מגדר זה מורכב. הגיע הזמן להציג את זה. ואת זו
החולמים שמונחים בפוזיציות שונות על הרמקולים הם שלושה אנשים הקרובים אלי ומהם לקחתי השראה ביצירת הפסלים. הפסלים, בשונה ממה שהיינו מצפים ממועדון חשוך ואפל, צבועים בצבע לבן וכך החולמים מתאחדים עם הרמקולים והופכים לגוף אחד. הם נראים כאילו קפאו בזמן וברגע, קצת כמו הדמויות מהעיר ההיסטורית פומפיי.
תמיד נמשכתי לשעות הליליות, אל המיסתורין, השקט, הדברים החבויים מן העין, ומנגד האור שהופך למעיין ספוט ממקד ומאפשר הצצה, והאפשרות להמציא באופן שונה את דמותך הלילית בשונה מדמותך המוארת ביום. בתל אביב, הניגודיות שבין שעות היום לשעות הלילה מאפיינת מאוד את ההיפוך הזה בין המועדונים הליליים אליהם הולכים אנשים לרקוד, להשתחרר ולהתפרק, לבין החנויות, בעלי המלאכה או אזורי התעשייה הנמצאים ממש בסמוך למועדונים אלו. בחרתי בשלושת המועדונים האלה מכיוון שכל אחד מהם מסמן בשבילי אלמנט וסיפור אישי אחר של חיי הלילה.
הבחירה ברמקול ממועדון הפינגווין המיתולוגי מייצגת את שנות השמונים ומוזיקת ה-New Wave. לאורך השנים תמיד האזנתי למוזיקה זו, הקהל של המסיבות היה עקבי ואדוק, כמעין מתפללים בטקס דתי. בנעוריי הלכתי למועדונים שונים, מוכרים יותר וממש פחות, המנסים להתחקות אחר הסיפורים והמוזיקה מהמסיבות בפינגווין המקורי, רק שהגיל השלי היה הגיל בו הקהל במועדון היה בשנות השמונים, מה שהאדיר את המשג "לא מתקופתי".
מועדון ה"אלפאבית" היה אחד מהמועדנים האהובים עלי בעיר. הרמקולים במקום היו מיוחדים, בולטים ברחבה ושונים גם בצבעם מאלו הנראים ביתר המועדונים בעיר. הארועים הפרפורמטיבים שהיו מתקיימים תוך כדי המסיבה היו משמעותיים לחווייה של השחרור הפיזי והתודעתי, דבר שאיפשר את ההתמסרות הטוטאלית ואיבוד הזמן. חברתי הטובה, מיכלי, תמיד נהגה להירדם בגמא, החלל הקטן של המועדון, דבר שסיקרן והפליא אותי עוד אז. בעוד שאנחנו התמסרנו לשחרור הפיזי, מיכלי התמסרה לשיחרור התודעתי.
הבלוק האגדי, ששינה את מיקומו מספר פעמים עד שהגיע לנחלתו בתחנה המרכזית והפך למועדון הגדול והמשמעותי בעיר, גם הוא היה ידוע ברמקולים האייקונים שסבבו את הרחבה המרכזית ואת עמדת הדי.ג'יי ואף עיטרו את הזמנות המסיבה. הבלוק סיקרן אותי בשל האדריכלות המסיבתית שהוא הציע, החל מהכניסה למועדון, הרחבות והמעברים וכלה ביציאה לתחבורה הציבורית.
הכניסה אופיינה בשני מישורים, הראשון בסאונד החזק שבקע מתוך המועדון והשני בתור המגודר, שם נאלצנו לא פעם להמתין עד שנציג מטעם המועדון הגיע לתדרך אותנו כיצד יש לנהוג במקום. בין רחבה לרחבה היו מעברים שהרגישו, בשונה מתפקידם כחלל ביניים, יותר כמאחורי הקלעים של הרחבות דבר שנתן תחושה של אינטימיות. ברחבה עצמה, הייתה שמירה שתמיד עטפה על ידי מאבטחים גדולים ורחבים. המישטור של הקהל ברחבי המועדון ומחוצה לו היתה מרתקת.
רציתי לטשטש ולערער את הגבול בין מלאכה לבטלה, לכן בחרתי לעסוק בחיי הלילה של תל אביב, בשינה ובחלימה במועדוני הלילה – צירוף תחומים פרדוקסלי. העבודה עוסקת במועדוני לילה, מרחבים אפופי עשן וחשיכה המאפשרים למאוויים הגלויים והנסתרים להתגשם, וכן כך גם חלימה ושינה עמוקה שם התת-מודע לוקח פיקוד על ההגיון, הנורמות והחוקים.
>> חיי לילה, מוזיאון העיר ת"א-יפו, 2024
מוזיאון העיר תל אביב-יפו המחודש ממוקם במבנה בית העיר ההיסטורי בכיכר ביאליק, רחוב ביאליק 27. המוזיאון מספר את סיפורה של העיר דרך סיפורי תושביה והערכים שהעיר מייצגת ומהווה המוזיאון השתתפותי ראשון בארץ. המוזיאון הינו חלק מכיכר ביאליק – בתי התרבות של העיר שהינה מרחב תרבות עירוני חדש הנבנה סביב כיכר ביאליק הוותיקה. המרחב מהווה מארג של חמשת מרכזי התרבות הפועלים בכיכר, ומייצרים פעילות אמנותית וארכיונית ברמה מוזיאלית. כל הפרטים באתר המוזיאון