ענת גורן הופכת את גיל המעבר למסע דוקומנטרי אישי, מצחיק וחשוף, ומצליחה להנגיש גם לגברים נושא שהטלוויזיה ומערכת הבריאות עדיין מתקשות לדבר עליו | ביקורת
העולם שאנחנו חיים בו, כידוע, אוהב מאוד נשים צעירות. אנחנו מוקפים בהן בכל מקום – על שלטי החוצות ובטלוויזיה, בסרטים שאנחנו רואים ובמוזיקה שאנחנו שומעים. לנשים, זה ידוע, יש דדליין ברור להופעה במרחב הציבורי. בעוד גברים יכולים להישאר על המסך גם עמוק לתוך העשור השביעי ואף השמיני לחייהם – ולא חסרות דוגמאות – נשים רבות נדחקות ממנו סביב גיל 50.
>> "הכוורת" היא הפוגה מבורכת מהחדשות. חבל שהיא פשוט לא מספיק טובה
ואולם, עכשיו מגיעה סדרה חדשה ששוברת את הטאבו הזה. קוראים לה "חם לי קר לי" – סדרה תיעודית שעוסקת בנושא מאוד לא סקסי, מאוד לא צעיר, וכזה שהמדיה מתרחקת ממנו בדרך כלל כמו מאש: גיל המעבר הנשי, או בלועזית "מנופאוזה". זו תופעה שמושתקת במידה רבה, שנוגעת לכמיליון ורבע נשים בגילי 45-60 בישראל, אבל כמעט אינה באה לידי ביטוי בטלוויזיה.
היוצרת של הסדרה היא ענת גורן – אחת היוצרות הדוקומנטריות המוערכות בישראל. גורן, בת זוגו של רביב דרוקר, עבדה בשורה של כלי תקשורת ואחראית לכמה מהסדרות והסרטים הכי טובים שהיו כאן: מ"דיין: המשפחה הראשונה" ועד "א' מבית הנשיא", מהדוקו הקשוח "נחצ'ה" על נחום היימן ועד הסרט התיעודי על יצחק הרצוג, מ"שלום" על שלום חנוך ועד "כל אנשי הקמפיין".
אבל בסדרה הזו קורה משהו שונה לגמרי. ביצירות הקודמות שלה גורן התבוננה מהצד, ותיעדה את המתרחש בעזרת השפה המיוחדת, ההומור והרגישות שלה. הפעם גורן מספרת סיפור אישי, שמתחיל בלילה שבו היא מתקשה להירדם וסובלת מגלי חום. זה האירוע המכונן שממנו יוצאת יצירה יוצאת דופן.
החומרים של "חם לי קר לי" אינם אידיאליים: הנושא קשה להסבר ולשיווק, העיסוק במיניות אף פעם לא קל להנגשה או לשיח פומבי, יש בו צדדים לא זוהרים, והוא ממוקם בלב העולם הנשי – שגם כך אינו מיוצג מספיק על המסך. ואף על פי כן, גורן מצליחה להפוך אותו לדוקו שכיף לצפות בו, בעזרת שני כלים עיקריים.
הכלי הראשון שתמיד היה לגורן הוא ההומור. גורן היא, בפשטות, אישה מצחיקה מאוד. היכולת לאבחן את הפאקים בהתנהגות האנושית היא כישרון קומי גבוה, ולגורן יש אותו, כפי שראינו ביצירות קודמות. הכלי השני הוא הכנות – ה"דוגריות" המפורסמת. הדוקו מתבסס בעיקר על שיחות שהיא מובילה עם מגוון אנשים, מרופאים מכובדים ועד אנשים מהשורה, ועם כולם היא מצליחה למצוא שפה משותפת.
לכל זה התווספה החלטה חשובה נוספת: שבירת הקיר הרביעי. מי שהייתה רגילה לעמוד מאחורי המצלמה – ובמקרה הקיצוני ביותר לצדו של המרואיין, כמו ב"שלום" – עומדת עכשיו לפניה. גורן שמה על השולחן קודם כל את הסיפור שלה: את ההתנגשות בין אימהות לרצון לפתח חיים מלאים, את מערכת היחסים שלה עם רביב דרוקר, שרושם הופעת אורח מגניבה מאוד, ובעיקר את החלקים הלא מחמיאים של גיל המעבר. הקלפים פתוחים, וזה בעיניי תמיד מייצר סדרה שמעניין לצפות בה.
רביב, תוריד ת׳יד. שלוש לפנות בוקר! מתוך ״חם לי קר לי״ (צילום מסך: כאן 11)
אבל החשיבות הגדולה ביותר של "חם לי קר לי" היא בתפקיד החברתי שהיא נוטלת על עצמה. באמצעות הסיפור האישי שלה, גורן שמה על השולחן את הדרך שבה החברה מתייחסת לנשים בגיל הזה. אנחנו, בגדול, אוהבים ורואים נשים כשהן משרתות שני תפקידים עיקריים – כשהן סקסיות ומושכות, ע"ע שלט החוצות הקרוב לביתכם, או כשהן מביאות ילדים.
כששני השלבים האלה חולפים, נשים נעשות שקופות. הן קיימות במרחב, אבל אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד איתן. ההשתקה הגדולה סביב הנושא מסייעת לבעיה הזאת לצמוח. האתגר שהסדרה מציבה בפני המערכת הרפואית, שעדיין אינה נותנת לגיל המעבר מענה מספק, הוא סימפטום לבעיה גדולה יותר. בתוך עולם תועלתני, קפיטליסטי וגברי מאוד, לנשים יש חלון זמן ספציפי שבו הן מועילות. כשהחלון הזה נסגר, הן נזנחות בצד.
האתגר הגדול של סדרות מהסוג הזה הוא להיות נגישות גם לגברים. זה לא פשוט, כי זה לא העולם שלנו, אבל לדעתי "חם לי קר לי" מצליחה לעשות את העבודה. בזכות הקצב שלה והיכולת הגורנית להפוך את הנושא למעניין, הסדרה מצליחה לשים את הבעיה על השולחן ולדבר גם אל הקהל שקצת נבוך מולה. זו אמנם סדרה על נשים שמביאה קול נשי, אבל היא לא רק לנשים. ולכן, בעיניי, היא שווה את ההזדמנות.