משחק של דמעות: יובל רפאל לא באה לשחק במגרש האירוויזיוני

לא ברור אם יום חדש אכן עלה, אבל הוא לפחות עלה לגמר: גם הפעם ישראל תהיה בגמר האירוויזיון. יובל רפאל העפילה אתמול לגמר שיתקיים בשבת בבאזל, עם "New Day Will Rise" שכתבה והלחינה קרן פלס. ישראל ממשיכה את הרצף שלה – גמר תשיעי בעשור האחרון, ורפאל תקווה להשלים רצף נוסף עם העפלה שלישית ברציפות לחמישייה הראשונה, אחרי נועה קירל ועדן גולן.

>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל
>> שחר של יום חלש: יובל רפאל גדולה בכמה מספרים על השיר שלה

69 שנים מאז הקמתו, האירוויזיון ממשיך במתכונת הנוכחית שלו, כששווייץ היא המארחת הפעם, והיא משדרת מסר כפול: מצד אחד אחדות (בסיום חצי הגמר השני, שרו על הבמה את ההמנון האיטלקי "התאחדי התאחדי אירופה" מ-1990), ומצד שני גרנדיוזיות. הביצועים על הבמה, גם בגלל ההיכל המפלצתי שאירח הפעם את התחרות, שידרו מאסיביות ברמה הוויזואלית – הרבה ניצוצות, הרבה אש ותמרות עשן, שואו מופק היטב וגדול מהחיים – אולי אפילו מעט יותר אמריקאי מאשר אירופאי.

ברמה הסגנונית, האירוויזיון ממשיך ללכת בניגודיות שבין שתי קצוות – מצד אחד, בלדות דרמטיות ודיוותיות א-לה ביונסה; ומצד שני, שירי פופ קופצניים, לפעמים טראשיים ממש. שני הזוכים האחרונים (שבדיה ב-2023 ושווייץ ב-2024) היו שירי אמצע כאלה – מצד אחד מאוד חזקים וקולניים, ומצד שני מספיק קליטים. זה, אם תרצו, המסלול הבטוח להביא את האירוויזיון אליך הביתה. ישראל, מסתבר, משחקת במסלול אחר.

בכל שנה השיר הישראלי שנשלח לתחרות האירוויזיון לוקח על עצמו משימה כפולה – ולפעמים סותרת. מצד אחד, הוא צריך לייצג את ישראל – מדינה שיחסיה עם אירופה הם דבר מורכב, שהיא לכאורה שם אבל לא באמת שם, מדינה שחיה בתוך מציאות שזרה לאירופאים כמעט לגמרי; מצד שני, הוא צריך להצליח – כלומר, לקלוע לאותו טעם אירופאי. למצוא משהו שמצד אחד יביא את ישראל וייצג כהלכה את אזרחיה ותרבותה, ומצד שני יהיה מספיק מגניב בעיניים של הצופה השבדי או הצרפתי. במילים אחרות, כמו ששרו פעם "הדג נחש" – האם ישראל היא חלק מהכפר, או חלק מהגלובלי.

היסטורית, ישראל הצליחה כשביאה גם וגם. מצד אחד היא הביאה את ישראל ("הורה" ו"חי" הן הדוגמאות הטובות ביותר, שירים שלא היו יכולים להיווצר בשום מדינה אחרת), ומצד שני נשמעה מספיק מגניב וסקסי לאירופאים (כמו ב"דיווה"). היכן עומד "New Day Will Rise" בספקטרום הזה? יש לי תחושה שישראל החליטה הפעם לוותר על ה"גלובלי". יובל רפאל לא באה לאירוויזיון כדי לשחק את המשחק של האירופאים. היא לא תיכנס לסאונות ולא תשיר על מילקשייק. "New Day Will Rise", למרות המסר האופטימי שלו, הוא שיר שמייצג מדינה בטראומה – מדינה שעברה את האסון הגדול בתולדותיה ומנסה לגשש את דרכה באפלה. בדיוק כמו שסביב אינתיפאדת אל אקצה, השירים שלנו נעו בין "אין דבר" ל"נדליק ביחד נר". הם ייצגו את הרוח של ישראל ההיא בצורה מושלמת, אבל מאוד לא הצליחו ברמת הנקודות. 

ועם זאת, להופעה של יובל רפאל היה ערך עצום עבור הקהל שישב בבית. עבורנו. יש משהו בנפש הישראלית שחי במועקה תמידית מאז ה-7.10. השילוב בין המלחמה שלא נגמרת, החטופים שעדיין שם – כל אחד שחוזר מוריד מהמעמסה על הלב, אבל עדיין יש יותר מדי – וכן, גם אזלת היד של הממשלה ותחושת חוסר הדרך העמוקה,רובצת על כולנו. היה בנו את הצורך הזה, לרגע אחד, להתחבר קולקטיבית סביב משהו שמכיר בכאב ומסמן תקווה. 

הסמליות של יובל רפאל, מישהי ששרדה רק לפני שנה וחצי אסון בסדר גודל בל יתואר והיום עומדת על הבמה הכי גדולה באירופה ושרה ש"יום חדש יעלה", הייתה חשובה. גם אם זה לא יתגמל אותנו בנקודות בגמר (בטח לא מהשופטים), הדמעות שבכינו מול הביצוע הזה ומול המשמעות שלו היו חשובות לנפש הישראלית. הן שיחקו תפקיד חשוב בהחלמה שלנו, והן אולי גם יעזרו לנו לצאת ממנו. מתישהו. אם האירופאים יאהבו את זה, אהלן וסהלן. אם לא, לא באמת נורא. גם ככה האירוויזיון (בסבירות גבוהה) לא באמת יתקיים בישראל בשנה הבאה, והדבר האחרון שתאגיד השידור הישראלי צריך זה עוד משהו שימשוך את תשומת הלב של שלמה קרעי.

רפאל עצמה עמדה במשימה. למרות שהיא חסרת ניסיון באופן מוחלט על במות, בטח על במה ענקית שכזו, היא הצליחה להתעלות לגודל השעה. הביצוע הווקאלי שלה גרף מחמאות גם מהבריטים הקרירים ב-BBC, והצליח למלא את משימתו המרכזית: לרגש, לגעת בלב של הצופים, לספר, גם אם לא באופן מפורש, את הסיפור של רפאל – מי שבאה מהמיגונית בפסטיבל נובה, הכי קרוב שאפשר למוות – ועדיין שרה את הציטוט מ"שיר השירים": "מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

הנה הודאה בכישלון: כשהשיר יצא, אי שם לפני חודשיים (נצח במונחים של ישראל), לא ממש הבנתי את החיתוך לציטוט הזה. הרגשתי שזה היה ניסיון מודבק בכל זאת לשים משהו בעברית, וזה היה נטול הקשר. ואז הגיעה ההופעה אתמול, וההקשר קפץ החוצה מהמסך. הרגע המוזהב שבו הציטוט פגש את הקול שלה על הבמה הגדולה, היה הרגע שבו השיר המריא באמת – והרגע שהוא נכנס ללב הקולקטיבי.

סביר להניח שבשנה הבאה, גם אם המלחמה עדיין תהיה איתנו, משהו בטעם הישראלי קצת ישתנה. "הוריקן" ו"יום חדש יעלה" הם שירים שמתאימים לזמנם ומתחילים להתיישן מהרגע שיצאו. הביצוע המרטיט של יובל רפאל היה חשוב לשעתו, אבל בשנה הבאה אנחנו כנראה נצטרך משהו אחר. מה זה יהיה? אולי כאן כדאי ללכת דווקא לדוגמא האוקראינית – שבעיצומה של המלחמה בחרו לשלוח את "סטפנייה", שיר ראפ די קצבי עם פזמון אוקראיני קלאסי, שהצליח לשלב בין היכולת להיות קאצ'י ובין לשמש אנדרטה לאסון שלהם. כמובן שהשיר ההוא לא היתה הסיבה שאוקראינה ניצחה באותו אירוויזיון, אבל הוא סימן דרך מעניינת לשלב בין הכאב העצום שמלווה את המדינה לבין הרצון לשחק במגרש האירוויזיוני – עד הסוף.

בינתיים, ישראל – כמעט במודע – בוחרת לשחק זהיר. לעבור את שריקות הבוז של הקהל בשלום, לבטא את הרגש הישראלי הקולקטיבי (גם ממניעים הסברתיים), ובעיקר להגיד שאנחנו עדיין כאן. אולי בשנים הבאות, גם נמצא משהו מעניין להגיד עם המקום שהשגנו. המסר הנוכחי מספיק לגמר אבל כנראה שלא להרבה יותר מזה.