בכל מקום אחר זה היה עובר. מהבראנץ' של טאיזו ציפינו ליותר

למרות שהמילה בראנץ' הופיעה לראשונה בדפוס בסוף המאה ה-19, היא הייתה אז יותר בגדר רעיון מאשר טרנד חברתי. פתרון יום ראשון לאנשים ששתו "קצת" יותר מדי בערב קודם. במקום לקום מוקדם עם הנגאובר לארוחת בוקר, הבראנץ׳ מאפשר לך עוד כמה שעות שינה, ויותר מזה, את התירוץ להתחיל לשתות. כי כידוע, שום דבר לא מעביר את תופעות הלוואי של אלכוהול טוב יותר מאשר עוד אלכוהול (אל תשאלו איך גיליתי, כי קשה לדבר כשאתה שוב שיכור).

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הבראנץ' הפך מקוריוז ללהיט שהתחיל בדרום ארצות הברית והתפשט משם לכל העולם. חוקרי מזון חלוקים בהסבר שלהם על מי עומד מאחורי הצלחת הבראנץ'. חלק טוענים שאלו היו ציידים שהיו יוצאים לשטח מוקדם בלי לאכול וחוזרים לקראת הצהריים עם בשר הצייד. חלק נותנים את הקרדיט למאמינים נוצרים שנהגו לצום לפני התפילה של יום ראשון וחזרו מהכנסיה מורעבים. אבל זה רק ההסבר הטכני. מה שהפך את הבראנץ' ללהיט היא העובדה שזאת הארוחה המושלמת לגרגרנים, ועוד יותר לגרגרנים ישראלים.

בבראנץ' של טאיזו (צילום: יפית שמחה)

לא ניכנס עכשיו לראנט על ארוחת הבוקר הישראלית, כי באמת אין מספיק מילים בעולם. לך תנסה להסביר איך אומת השופוני והבלינג בלינג שהתפתחה כאן סיגלה לעצמה ארוחת בוקר סגפנית, כאילו אנחנו עדיין בימי העליה השניה וממש עכשיו בזריחה החבר ברל קטף מלפפון ועגבניה בחצר המשק, חבץ קוטג׳ ברפת ומגיש ממרח מטונה שרק אתמול עוד שחתה במי הכינרת (סליחה, אבל מי שקורא לדבר הזה בקופסת השימורים "טונה" לא זכאי לדבר על פייק ניוז).

>> בשבוע שעבר אכלנו במסעדה הכי טובה בשוק לוינסקי
>> בחודש שעבר התרגשנו עד דמעות בחדשה של יוסי שטרית

הבראנץ', לעומת זאת, הוא ההפך המוחלט. עוד לפני שהתיישבת אתה כבר מרגיש מושחת אבל בקטע טוב. וזה בגלל השם שלא מתבייש להסתיר שום דבר, כמובן, אבל גם כי אין שום דבר יותר ישראלי מלחפש את הקומבינה. ופה לוקחים את ארוחת הבוקר, לוקחים את ארוחת הצהריים ומחברים את שתיהן בדיל 1 פלוס 1 למסיבת חשק של טעמים וקלוריות. ואם זה לא מספיק, את כל האירוע המשמח הזה מגישים עם קוקטיילים, שעל הנייר לפחות מבוססי שמפניה. זה החלום הישראלי. עכשיו רק תגישו את זה בחוף, עם שולחן מסאז' וספה כדי לשנוץ אחרי האוכל ותכלס, אין סיבה ללכת לשום מקום אחר לעולם.

בטאיזו, למרבה הצער, בחרו לוותר על הספות (בצדק מבחינתם, כי אנשים היו נתקעים ולא היה מקום להושבת הערב) אבל במקום זה הם מציעים פיתוי מסוג אחר – בראנץ' שמורכב מוריאציות על המנות המוכרות של המסעדה. דיל שכולל את לחם הבית, שתי מנות ראשונות אישיות ומנה עיקרית ב-158 ש"ח לסועד. מעניין? מאוד. יקר? אפילו יותר. זה יעצור אותנו? הכנס shutupandtakemymoney.gif.

ככה עושים אהבה. הטרטר של טאיזו (צילום אסף קרלה)

התחלנו עם גרסת ארוחת הבוקר של טרטר טאיזו, כלומר טייק אוף מהמם על סלמון מעושן, עם קונוס אורז על תקן הטוסט, טרטר על תקן הסלמון, קציפת סויה על תקן הקרים צי'ז וביצי דג על תקן הפנפון של הביוקר. התוצאה היא ביס נהדר שצועק ארוחת בוקר בלי להתנצל. הארנצ'יני ההודי לא בא על תקן כלום אבל היה ביס כיפי והצ'אטני שהוגש איתו עשה בו מעשים שהיו גם מגונים וגם נהדרים בו זמנית.

ההר גאו שרימפס היו בדיוק כמו בפעם הקודמת שכתבתי על טאיזו. הכיסונים המאודים עם שרימפס וארטישוק ירושלמי היו טובים, בטח בסטנדט המקומי, אבל משעממים כמו פרק 124 של סמי הכבאי (מה זאת אומרת מה קורה בפרק 124? אותו דבר כמו בכל השאר הפרקים. אדם עושה שטות, סמי נאלץ לעזור, הצ'יף לא עושה כלום ופני עובדת הכי קשה ומרוויחה 30 אחוז פחות. זה מה שהופך את זה לכל כך בנאלי). טרטר הסלק, כלומר סלט הסלק, היה מאותה הטריטוריה. מוצלח עם יציאות של קרם גזר קצת חמצמץ, אבל עדיין סלט סלק.

שני הסלטים הנוספים, לעומת זאת הזכירו לנו שטאיזו היא עדיין רמה אחת מעל מה שקורה כאן בעיר: סלט דפי השעועית עם עלי הבזיל, הקשיו המקורמלים והטופו המטוגן הוא לא פחות ממופלא. כשמוסיפים אליו גם את הטחינה הסינית שעוטפת אותו כמו שמיכה של רגשות, זאת הופכת להיות גם מנה מנחמת במיוחד. סלט השרימפס שהגיע במקביל היה מוצלח אפילו יותר. הביצה המטוגנת מבחוץ ורכה מבפנים שמעורבבת לתוך הירקות והשרימפס עוטפת אותם, כמו ברוטב קרבונרה, באופן קסום. ואם כל זה לא מספיק אז את הכל אוכלים על קרקר אורז כדי לתת גם משחק של מרקמים. מנה שרק לכתוב עליה גורם לי לרייר.

טאיזו. סלט שרימפס (צילום: אסף קרלה)

מכל המנות הראשונות נרשמה רק אחת שהייתה לא מוצלחת: זאת הייתה ברוסקטה טונה שמשהו בה פשוט לא עבד. אולי זה הצ'אטני עגבניות, אולי השמנת החמוצה. התוצאה הייתה מנה לא טעימה עד בלתי אכילה, תלוי במצב רוח של מי ששואלים – אם היו שואלים, כי לא נראה שמישהו מהצוות תהה איך כל הצלחות ריקות ורק הברוסקטה שרדה לספר.

אבל למי אכפת, כי הרגע נחתה מולי צלחת של קארי סרטנים. במתמטיקה של החיים, זאת אמורה להיות סוג של פסגה. סרטנים זה מוש. קארי זה למות. ביחד זה עם פוטנציאל מושלמות. וכאן זה אפילו יותר מזה. סליחה, חייבים להגיד, זאת מנה קטנה וזה ממש לא דבר רע. כי באמת מדובר בסוג של פסגה. דמיינו את הקארי שצבר לתוכו את כל הרכות בעולם, משובץ בתיבול עם גוף, ומוגש עם המתיקות העדינה של הסרטנים, כל זה עם שתי קעריות חסה כדי ליצור גם משחק מרקמים, ואז תוסיפו עוד סופגניה סינית לנגב את הכל. זאת מנה שכאילו הומצאה לבראנץ' ועובדת באופן כל כך מוצלח, שאין מספיק וואו בעולם כדי לתאר את החוויה.

המנה של אטריות האורז הטריות עם השייטל הייתה מצוינת, אבל היא לא מנת בראנץ' באמת. זאת מנת אטריות טובה מאוד, אבל הרגישה כאילו שמו אותה כאן לא כי זה נכון אלא כי אפשר. השילוב בין נתחי השייטל העסיסי, לאיטריות, האספרגוס הסיני והביצה יוצר מנה טובה, אבל מאוד גדולה, מאוד עמוסה, ואפילו אולי קצת יותר מדי כבדה. פילה הלברק בעלי הבננה, היה ההיפך המוחלט. מנה שהיא כולה שקט נעים בצלחת. הדג היה עשוי בדיוק במידה וההולנדייז המלזי עם עלי הבזיל היו תוספת עדינה שתרמה לדממה הכללית ושיפרה מאוד את הטעמים. זאת לא מנה לכתוב עליה שירים, מצד שני, אם הזמנת במסעדה פילה לברק, כנראה מראש אתה לא חובב גדול של שירה קולינרית.

המנה העיקרית האחרונה הייתה סטייק אנד אגס, מנת בראנץ' קלאסית שלא מאוד קשורה לטאיזו ונדמה שבעיקר משמשת מקלט לאנשים שפחות מתחברים לטעמים מהמזרח ובכל את מצאו את עצמם בטאיזו. גם כאן לא מדובר במנה רעה או משהו בסגנון. הבשר והביצים היו עשויים באופן מדוייק, העניין היחיד היה המסביב. ברור שמישהו הבין שרק להגיש סטייק אנד אגס לא יעבור, בטח לא במחיר כזה. אז על הצלחת נזרקו, או לפחות ככה זה נראה, גם הום פרייז ופלפלי צ'ילי גדולים ושום פריך וסויה מלמעלה. רק שאם הזמנת בטאיזו סטייק אנד אגס, ברור שאתה לא קהל היעד לטרפת שכזאת, שגם אי אפשר לקבל בצד (אל תשאלו את מי שאלנו) כך שלא ברור בשביל מה זה היה טוב.

לסיום לקחנו את שני הקינוחים שבתפריט. הפרנץ' טוסט היה הרגע המבאס ביותר בארוחה. הלחם היה עבה מדי, הקרם היה כבד מדי וכל האירוע היה מיותר מדי. אם כי לא מיותר כמו פחזניות הסנט הונורה מיסו, שבאמת אין לי מה להגיד עליהם בלי להיכנס להעלבות. זה לא חלק מהתפריט, אז אם אתם לא עם עיניים גדולות כמונו בהחלט אפשר לוותר. עדיף ללכת על עוד קוקטייל. בשורה התחתונה, הבראנץ' של טאיזו, עושה את העבודה. יש כאמור עליות וירידות, אבל לאורך רוב הדרך הוא מצליח לקחת את חווית האוכל של המסעדה ולתת לה פרשנות מעניינת וטעימה בפורמט אחר לגמרי. וכשזה עובד, זה נהדר. רק שפה ושם, בקטנות, זה לא עובד. ואז הקסם של טאיזו, שהרגילה אותנו לקבל חוויה מושלמת, פתאום מתפוגג ואתה נשאר עם טעם לוואי של עיגול פינות על הלשון. או שאולי זה היה הפחזניית מיסו? בכל מקרה, מטאיזו מותר (ואפילו צריך) לצפות ליותר.

★★★✯ כוכבים
טאיזו, דרך בגין 23, 03-5225005, בראנץ' בימי שישי החל מ-11:00

בראנץ' – 158 שקל לאדם
פרנץ' טוסט מסקרפונה 45
סנט הונורה מיסו 38