זו לא מסעדה, אלא מועדון סגור לאלפיון העליון (עם פסטה נהדרת)

דקה אחרי שנכנסנו לטוטו החדשה עוד הייתי עם פה קצת פעור. כי מהרגע שאתה נכנס בדלת המסתובבת, מהשניה שאתה פוגש את הקדם מארחת – פונקציה מעט מוגזמת אך חיננית שמוודאת שיש לך הזמנה ואז מבקשת ממך להמתין למארחת שתיקח אותך לשולחן, מהנקודה שבה אתה מגיע לקצה המדרגות ומסתכל בפעם הראשונה בחלל  – אין שום דבר שהוא פחות מוואו!

הצפיפות, שהייתה סימן ההיכר כאן, נעלמה כמעט לגמרי. העיצוב, שהוחלף לחלוטין, מרהיב. מהבר הענק, למטבח הפתוח. מגופי התאורה בצורת טיפות ענק מעל השולחנות, ועד להתאמת הצבעים בין התאורה לגב הכיסאות. הכל נראה ומרגיש מיליון דולר. רק שאז אתה פותח את התפריט ומבין מי אמור לשלם על כל זה. וכן, זו עומדת להיות ביקורת כזאת.

כי פשוט אין ברירה. גם בעיר היקרה בעולם, גם במדור שנשבע להפסיק להתעסק במחירים באובססיביות, טוטו שוברת שיאים חדשים של שגעת. לא זוכר מתי בפעם האחרונה הגעתי למסעדה, הסתכלתי על התפריט וממש הרגשתי בחילה. ולא כמטפורה. אמיתית לגמרי, ברמה של לשקול לקום וללכת.

המטבח של טוטו. מתוך אינסטגרם

למשל מנה ראשונה של "חציל שלם צלוי באש גלויה כמו שאתם זוכרים". עכשיו אתם יכולים לספר לי איזה סיפור שבא לכם על החציל. מצידי שיהיה חציל ואגיו שהושקה כל יום בבירה והושמעה לו מוזיקה קלאסית, 72 ש"ח לחציל שרוף זה ברמות של הונאה צרכנית.

או "שיפוד שרימפס קריסטל בגריל נוסח ים התיכון". שיפוד. ביחיד. אלא אם "נוסח ים התיכון" זה שרימפס מזהב שאפשר לקחת הביתה, 198 ש"ח זה תמחור יותר אגרסיבי מוויל סמית' ופחות מחובר למציאות מעמר בר לב. שלא לדבר על הסטייקים שהמלצר ניסה לשווק בתור "השיא של הארוחה". בטח שיא. שיא ברמת המחיר המוגזמת בואכה חזירית. 75 ש"ח ל-100 גרם סטייק על העצם. זה כאילו מישהו עבר במסעדות הכי יקרות בעיר, ראה כמה הם לוקחים, ואמר לעצמו – בוא ניקח 20-30% יותר ונראה אם הם ישימו לב. ובכן, קשה לפספס. למעשה, התמחור של טוטו, שממצב אותה מיידית בתור 'לא חוויה לכל אחד', כל כך בוטה, שמפתיע שהם לא הרימו שילוט אלקטרוני ענק בחוץ והקרינו עליו את התפריט כדי להרחיק גורמים לא ראויים.

וזה מבאס כי במקום להתעסק במה אתה רוצה לאכול, אתה צריך לשים לב למה אתה יכול להרשות לעצמך לאכול. וזה לא חשוב אם כסף הוא הסיפור, או העניין העקרוני. בשורה התחתונה המנה הכי מעניינת בתפריט הייתה "שיפוד ג'מבו שריפס בחמאת זעתר ועגבניות לחות", אבל לא היה שום סיכוי שנזמין אותה, והיו לנו סיבות טובות לזה. למעשה 260 סיבות. ג'מבו שרימפס זה אומנם מושלם, אבל לא ברמת "בוא נמכור את הילדים" מושלם.

ירון שלו ב"טוטו". צילום: בן קלמר

במקום זה הזמנו מתפריט הספיישל סשימי טונה אינטיאס ושכשהמנה הגיעה היה קשה לנו למחוק את החיוך מהפנים. כמו כל דבר בטוטו גם הסשימי היה יפה בצורה מוגזמת. פיסות הדג ישבו במתקן מיוחד, עלים פזורו מסביב באופן שנראה רנדומלי אבל ברור שתוכנן לקפידה מראש, ובקרח גם היו תקועים צ'ופסטיקס כמו תרנים שמשקיפים מלעלה. וכמה שזה היה יפה, זה היה אפילו עוד טעים. הדגים היו בשיאם. טריים, נעימים, חתוכים באופן מושלם. הרטבים שהוגשו איתם, בעיקר הרוטב התאילנדי מבוסס הבזליקום, שנראה מפחיד אבל התגלה כחתלתול רך ונעים, היו מעולים. ולמרות שפה ושם היה איזה אפטר טייסט של "שילמת 145 ₪ ל10 חתיכות דג", זאת לגמרי הייתה מנה ראויה.

הפיצה, לעומת זאת, למרות התמחור הסביר לחלוטין (82 ש"ח) הייתה הרגע הכי מאכזב של הערב. אם היה לה פוטנציאל הוא נשרף לגמרי, תרתי משמע. הבצק היה שחום עם נקודות שרופות, והרגיש יותר כמו קרקר מאשר פיצה. הייתי שמח לספר על הגבינה והרוטב, אבל בשביל זה היה צריך להרגיש אותם, וכאן זה לא קרה בעיקר כי על הפיצה ישבה ערמת עלים ירוקים בכמות שהייתה מספיקה להאכיל שלושה גדודי מילואים. זה היה נראה כאילו מישהו הבין שהפיצה בעייתית וכדי שלא נשים לב, החליט להסתיר את הפגמים עם כמות מופרכת של עלים. וזה נועד לכישלון, כי את האכזבה מהפיצה הזו היו מרגישים, גם אם היו שופכים גן ירק שלם, כולל השורשים והחול.

אבל אז הגיעו הפסטות וכל זה לא באמת שינה שום דבר יותר. קודם כל כי מדובר באזור היחיד בתפריט שלא מרגיש כמו סחיטה באיומים, אבל מעבר לזה, כי מדובר בכמה ממנות הפסטה הכי טובות שאפשר למצוא היום בעיר. וכן, ברור שלקחנו את הניוקי ערמונים.

ניוקי ערמוני, טוטו (צילום: אנטולי מיכאלו)

הניוקי ערמונים, אם במקרה פספסתם את הממו, היה תמיד אחת ממנות הדגל של טוטו. מנה מיתולוגית שהצליחה להמיר אפילו את שונאי הערמונים הגדולים בהיסטוריה. ובצדק לגמרי. השילוב בין הניוקי הרכים והנעימים לבין הערמונים בעלי הגוף וטעם האדמה והריקוטה שעוטפת את הכל, יוצר ביס מהאגדות. והשילוב הזה כל כך סוחף שהמח מסרב ברגע הראשון לקלוט מה קורה כאן, אבל אז, שניה לפני שאתה מרים גבה, כל החתיכות של הפאזל המהמם הזה נופלות למקום, וסופה מסחררת של רגשות משאירה אותך חסר מילים, רק עם רצון עז לקחת את הצלחת אליך וללקק את הרוטב עד הטיפה האחרונה.

בדיוק כשחשבנו שיותר טוב מזה לא יכול להיות, הגיעה הפסטה השחורה והחריפה עם פירות ים ויין לבן והוכיחה שגם על מנות מצוינות טוטו יכולה להתעלות. הפסטה השחורה הייתה נעימה ועדינה ברמה כמעט בלתי נתפסת, השרימפס, הקלאמרי והמולים היו מהטובים שנתקלנו בהם באזור חיוג 03, פרוסות הארטישוק הירושלמי נתנו קראנץ נעים, ועדיין כל היופי והכיף הזה היו רק ליווי לרוטב מאוזן כל כך, שלרגע נדמה לך שהכין אותו מהנדס ולא שף. זה חריף, אבל לא באופן מוגזם. מתוק, אבל רק בנגיעה. מלוח אבל בדיוק במידה. וזה עוטף את הפסטה ופירות הים כמו שמיכת קיץ עדינה, וגורם לך לרצות לעזוב את הכל, ולפתוח חיים חדשים, רק אתה והרוטב, על חוף מבודד בקריביים.

הטורטליני זנב שור הצליחו לגמרי לעמוד בסטנדרט הפסטות שהוצב לפניהן. קודם כל כי הטורטליני עצמם הם חוויה על חושית. יפים, מדויקים, עדינים, אבל מחזיקים מעמד בלי להתפרק. וכמה שהם מוצלחים, הבשר שבתוכם עוד מוצלח אפילו יותר. הבישול הארוך עשה לו חסד גדול, והוא נמס על הלשון ומשאיר מאחוריו שובל של טעמים שאתה רוצה להכריז עליהם כעל שמורת טבע. סימן השאלה היחיד סביב המנה –  מה לעזאזל חשב מי שהגיש את הטורטלני עם פירה – מתנפץ בשניה שאתה אתה טועם את הפירה.

עכשיו יש קטע. כי בתפריט כתוב שזה פירה סלרי. רק שזה לא מורגש בשום צורה, וזאת לגמרי מחמאה למטבח. כי לא רק שזה הרגיש כמו פירה אמיתי, זאת הייתה אחת ממנות הפירה היותר מוצלחות שטעמנו. והשילוב שלה עם הטורטליני, כלומר עם זנב השור היה רגע כל כך מוצלח, שאתה חייב לקחת מיד עוד ביס, רק כדי לוודא שזה באמת ולא איזה פנטזיה שבנית אצלך בראש. ואז כשאתה חושב שכבר הצלחת לעכל את הכל, תרתי משמע, מגיעה התובנה שמדובר בסלרי ופטיש חמש קילו שוב מעיף לך את הראש.

טוטו. צילום: אנטולי מיכאלו

שני הקינוחים שלקחנו לא הצליחו, למרבה הצער, לגרד את הרף שהציבו הפסטות. הפטיפורים התחילו כאסון לוגיסטי. היינו ארבעה, קיבלנו מנה של שלושה פרופיטרולים. הבשורות הטובות הן שכשביקשנו, מיד איך שהגיעה המנה, לקבל בתשלום פרופיטרול נוסף, הגיעה מיד לשולחן צלוחית עם שני פרופיטרולים (שחשוב לציין שלא חויבנו עליהם). הבשורות הפחות טובות הן שהתחרטנו על זה. פשוט כי לא היו מוצלחים. זה היה בלאגן טעמים לא מאוזן, מריר מדי, מוזר מדי, במרקם דביק מדי ובעיקר לא ברור בכלל.

המילפיי היה מוצלח יותר, אבל גם הוא סבל מפגמים. עלי המילפיי אומנם הצליחו לשמור על פריכות, אבל היו עבים מידי, ברמה שהיה קשה לשבור אותם עם כף והקרם בין השכבות הרגיש כבד. מה שהציל את האירוע היה רוטב קרמל מעולה ששפכנו מעל והצליח להעלים את רוב הבעיות ואת ההתלבטות שלנו אם לחסל את המנה עד הפירור האחרון.

בדרך החוצה, הפרצופים המוכרים סביב השולחנות הבהירו את הנקודה. טוטו היא לא מסעדה. היא מועדון חברים של האלפיון העליון. טמפלט של מדור רכילות במוסף הכלכלי. מקום שבו אתה מגיע לאכול, אבל גם להתמנגל בחברת אנשים כמוך שמסוגלים לשלם בלי למצמץ 75 ש"ח ל-100 גרם סטייק. עבורנו, בני התמותה, טוטו היא מקום לבוא, לשבת על הבר, לאכול מנת פסטה אדירה עם כוס יין, ולהמשיך הלאה. פשוט כי חבל לאכול ארוחה טובה ולגמור עם טעם לוואי של אוברדרפאט בפה.

טוטו
★★★✯ 3.5 כוכבים ★★★★✯ 4.5 סירים (שזה כוכבי פסטה)

סשימי 145
פיצה 82
ניוקי 92
פסטה שחורה 178
טורטליני זנב 98
מילפיי 58
פרופיטרול 58