לפתע הבנתי שאני במערכת יחסים אלימה. הלכתי מיד לכתוב על זה

ב-25 בנובמבר לפני שנה בדיוק, ניגשה אלי אשה ברחוב. היא הייתה ידידותית ומסבירת פנים, ואמרה שהחודש הוא חודש המודעות לאלימות כלפי נשים והושיטה לי פלאייר. "תודה!" אמרתי והיא הסתובבה לה והלכה. הסתכלתי בפלאייר. '5 תמרורי אזהרה בזוגיות':

1. אובססיביות- הוא בולש אחרייך
2. זוגיות דו פרצופית – בפומבי הוא מציג את עצמו באופן שונה
3. הקטנה – את תמיד אשמה בהכל
4. רגישות קיצונית – הוא יגיב בצורה מאיימת במידה ותרצי להפרד
5. הקדוש המענה – הוא גם קורבן וגם תוקפן

הבטתי בפלאייר בפליאה, ופתאום בבת אחת התחלתי לבכות. נפל לי האסימון, שאני במערכת יחסים אלימה.

כבר כמה חודשים שניסיתי להתנתק ממנו, אבל הצל שלו ריחף מעליי לכל כיוון אליו פניתי. הוא היה מנסה להשיג אותי בכל דרך – פותח חשבונות פיקטיביים כדי ליצור איתי קשר, שולח הודעות דרך האתר שלי, פותח חשבונות מייל חדשים. בכולם הוא היה מתחנן שאסלח לו ושהוא מתבייש בעצמו, כאשר פחות מדקה לאחר מכן היה שולח הודעה נוספת בה הוא מקלל אותי ואומר שאני מענה אותו, שאני מגזימה ואני הופכת אותו למפלצת כשהוא בסך הכל הביע רגש ותשוקה כלפיי, שאני רעה שאני רואה כמה הוא סובל ומתעלמת ממנו, ואז היה מאחל שיאנסו אותי, או מאחל למותי. פעם אחת הוא אף איים להרוג אותי, בתואנה שזה הדבר היחיד שישחרר אותו מהסבל שלו.

ידעתי שמדובר בגבר שצריך עזרה ותמיכה, וגם ראיתי את הסבל שלו, הבנתי עם איזה קושי הוא מתמודד וחמלתי עליו. זו הייתה הסיבה שבחודשים הראשונים הייתי עונה. בנוסף, גם באמת אהבתי אותו. הפגיעות שלו אפשרה לי להרגיש בנוח להיות פגיעה גם. הקשר היה עמוק ומורכב ומלא ברבדים, והיו בו רגעי חיבור ואינטימיות עמוקים מאוד. כאשר אתה רואה צד כל כך פגיע של מישהו, גם אם זה צד מכוער – אי אפשר שלא להרגיש הזדהות וחמלה. והדבר מייצר קרבה, שמובילה לאהבה עמוקה.

זו הסיבה שהיה מאוד קשה להתנתק, או בכלל, להגיד בקול "הקשר הזה הוא קשר אלים", כאשר מדובר בקשר העמוק והמורכב ביותר בו הייתי אי פעם. ואני, בחורה שאוהבת מורכבות. קצת סכנה או פגיעות לא יבריחו אותי. אז נשארתי. ונשארתי. ונשארתי. אבל המצב הלך והסלים – וככל שהוא החמיר, כך יותר קשה היה לי לצאת. וכך מצאתי את עצמי עומדת באמצע רחוב שוקק, אוחזת בחתיכת דף שהעירייה החליקה אל תוך ידי במקריות גורלית – ממררת בבכי. הבנתי. למה שאני עוברת, יש שם. והוא מפחיד, ומבהיל, אבל אני שם. "מערכת יחסים אלימה". ואני חייבת להתרחק, בכל הכוח, עם כמה שזה קשה.

חזרתי הביתה, התיישבתי מול המצלמה, וצילמתי את עצמי מספרת את כל השתלשלות הקשר, מההתחלה עד הסוף. את 10 דקות הווידוי האלו העליתי לפייסבוק שלי. ידעתי, שברגע שאני אספר בקול את מה שאני עוברת, אני כבר לא אוכל להתחרט ולחזור אליו. זהו, זה בחוץ, ואין דרך חזרה (הווידאו הזה עדיין קיים אצלי בפיד, לכל הסקרנים). מאותו הרגע, הרגשתי שאני מתחילה תהליך של שחרור וריפוי. כחודש לאחר מכן, השתתפתי באליפות ישראל בספוקן וורד וכתבתי את "הקו הדק". מעולם לא היה לי כל כך קל לכתוב משהו. השיר מתאר כרוניקה של מערכת יחסים אלימה, ואת הקלות בה אנחנו מפספסים את השלב בו הקו, שהוא דק ביותר עד כדי בלתי נראה, נחצה, עד שכבר מאוחר מידי. הקטע זכה למעל מאה אלף צפיות, והותיר אותי בתדהמה גמורה. התחלתי לקבל הודעות מנשים, שחוו חוויה דומה בקשרים שלהן, שפנו אלי כדי לקבל תמיכה. נדהמתי לגלות כמה החוויה האישית הקטנה שלי – נפוצה.

יובל לוי (צילום: מיקה גורוביץ | ע. צלמת: אמבר אופיר, גל בומנדיל | צולם במלון בוטיק אסמבלאז')

כמה ימים לאחר פרסום הביצוע שלי ברשתות, קיבלתי הודעה במייל. זה היה הוא. הוא ראה שכתבתי עליו שיר, ואיים לתבוע אותי. הוא לא מבין עברית, כך שלא באמת היה לו מושג מה נכתב בשיר. החלטתי שאני לא שותקת, ולא נותנת לו לאיים עליי. הוא מוזמן לקרוא ולראות בעצמו שכתבתי אותנו. שלחתי לו את השיר מתורגם לאנגלית, שיקרא ושיראה בעצמו שאני לא מתארת דברים שלא נבראו מעולם. הוא קרא. והזדעזע. פעם ראשונה הוא חווה את הקשר איתו – מהזווית שלי. הוא הביע חרטה עצומה, והתרחק. אני יודעת שבעקבות זה, הוא התחיל טיפול. הוא הבין.

עברה כמעט שנה מאז שכתבתי את השיר ההוא, אבל הוא המשיך להדהד לי. בתור יוצרת, יש לפעמים יצירות שמתחילות בפורמט מסוים, בתור משהו גולמי, רעיון, שממשיכות להדהד ולהתפתח גם שנים לאחר מכן ("פליבג" לדוגמה התחיל בתור מונודרמה והפך לסדרה פנומנלית, כמו כן "חזרות"). הרגשתי שאני רוצה לעשות מהטקסט הזה משהו, שמעביר את החוויה המתעתעת של איפה עובר הקו הדק, לא רק באופן מילולי, אלא גם באופן ויזואלי ומוזיקלי. רציתי שהווידאו עם הטקסט החשוב הזה יגיע לכמה שיותר אנשים, גם אלו שלא אוהבים ספוקן וורד בצורה הגולמית הרגילה שלו, כמו שאנחנו רגילים. חשבתי איך אני יכולה לעשות את זה.

יש משהו בים שהרגיש לי מאוד נכון. פעמים רבות אנחנו נסחפים ונסחפים ולא שמים לב שכבר ממש התרחקנו מקו החוף. הנה שוב המילה קו, המתארת גבול בין הבטוח למסוכן. החוף – בטוח. הים- אם נסחפים עמוק מידי- מסוכן. ולפעמים צפים, שוחים, נהנים ומתערבלים במים, הרוח סוחפת אותנו פנימה ופתאום שמים לב שהתרחקנו ממש מהחוף. ידעתי שאני רוצה את הים כדימוי ל"קו הדק" במערכת יחסים אלימה. ידעתי שאני רוצה לפרסם את הווידאו של השיר ב-25.12, יום המודעות למאבק באלימות כלפי נשים, אותו היום בו הבנתי אני שאני במערכת יחסים אלימה, כדי שאולי נשים אחרות יזהו בזה את עצמן ויוכלו להיחלץ כשלא מאוחר מידי. יצירה באופן כללי נובעת מתוך צורך בריפוי. אם אישי, או חברתי.

יובל לוי, מתוך הסרטון

ברגע שהבנתי מתי ומה אני רוצה לעשות, חיפשתי את הצוות הנכון. הצטרפו אליי אור קודאי ומיכאל ליניק שהפיקו מוזיקה אלקטרונית על הגבול בין הפסיכודלי לאמיתי. מאיה אלה, סטודנטית שנה ד' לאמניות המסך בבצלאל צילמה וערכה את הווידאו היפיפה הזה ברגישות. רום ברנע הצטרף עם הרחפן שלו ויצאו צילומים מרהיבים. יותר משאני חושבת שהווידאו הזה חשוב עבור שנשים יזהו בזה את עצמן – הוא חשוב גם עבור גברים. כי גם הם יכולים לזהות את עצמם בטקסט. אובססיה היא משהו שהרבה מאיתנו חוטאים בו, כל אחד בתחומו. הפחד לאבד שליטה גורם לנו לפעמים לאבד שליטה ולהתנהג בצורות שיותר משמזיקות לסביבה – גם מזיקות לנו.

סוג של אפילוג

לא נעים לי להודות, אבל דיברתי עם הבחור לפני כמה שבועות. הוא יצר איתי קשר, שאל אם נוכל לדבר. אני יודעת שאני לא אשאב לזה שוב, והסכמתי. בטלפון הוא סיפר לי על רגעים בהם הוא מפחד שהאובססיה שוב משתלטת עליו. שכל פעם כשהוא מתחיל קשר עם מישהי שמוצאת חן בעיניו – הוא מפחד להתקרב כדי שזה יקרה שוב. הוא חשף בפני את הפחד שהוא יישאר לבד לנצח. הוא ציין בפניי שמאז הקשר שלנו, הוא התחיל טיפול. הוא מנסה להיות מודע לפחדים שלו שמעוררים אצלו התנהגות אלימה או אובססיבית. בטלפון יכולתי לשמוע כמה האשמה מנהלת אותו. אשמה היא תכונה שמעודדת פחדים ואיבוד שליטה. ככל שנרגיש יותר אשמים ונשנא את עצמנו – נמשיך להרגיש עליונות מצד כל הסובבים אותנו, והאובססיה והפחד להינטש רק יגבר. חשוב לדעת לנווט בין האשמה ששומרת עלינו להתנהג בצורה בריאה בחיים – לבין אשמה שמעוררת אצלנו פחדים ואובססיות.

הבהרתי לו שאין לו מה לחוש בושה, שאני סולחת לו, וגאה בו על הדרך שהוא עושה ועל הרצון שלו להשתפר ולשנות. אני מקווה שעוד ועוד גברים יצליחו לזהות את זה בעצמם, ולרצות להיות טובים יותר. זה לא רק יגרום לנו, נשים, להרגיש בטוחות ואהובות באמת, אלא גם יעזור לאותם גברים לחוות מערכות יחסים בריאות וחיים נטולי אשמה ובושה מודחקת. וכך יצליחו לחוות ריפוי אמיתי.